פירות חמישה עשר

מה שמת בו, בקיץ, אשר הופך אותנו כת משוגעים?

אין כמו היום האחרון של אוגוסט להרהר בקיץ. אירועים אלימים ומפחידים מילאו את הארץ בקיץ הזה, אולי קצת כמו הקיץ הקודם, מעוררים שילוב של ייאוש, רצון לשנות, קרבה, ריחוק, פחד וצורך בקהילה ובמשפחה. מי שבוחר לעסוק במשפטים בוחר הרבה פעמים לנסות לפתור את העבר. מי שבוחר בחינוך בוחר לשנות את העתיד. מי שמחליט לא להחליט בין השניים, כמוני, לא יכול שלא לחשוב עד כמה העבר והעתיד קשורים, וכמה הווה יש ביניהם.

ים

יש בי משהו שרוצה להרים את העט מהמקום האחרון שבו הנחתי אותו. אבל כל כך הרבה קרה וממשיך לקרות: השארתי את הלימודים מאחוריי, וחזרתי לעולם העבודה. ביליתי זמן איכות מהאגדות עם המשפחה שלי, עם ההורים של אורי, ועם כל מבקרינו הרבים בקיץ הזה. הסתובבתי בגלימה ובכובע, בחליפה, בבגדי ריצה, בבגדי טיולים, בבגדים קצרים של שלושים מעלות ובסוודרים של מזגנים קפואים. הייתי בניו יורק, בקייפ קוד, במרתה'ז ויניארד, ביער השחור, באלזס (בלי לורן), במונטריאול, במיין, ועוד פעם בקייפ קוד. חזרתי לעבוד עם נוער, הפעם עבריינים כבדים מהשכונות המוחלשות של דרום בוסטון. התחלתי להבין שבקרוב נהיה הורים.

בין לבין אכלתי הרבה פירות. אמנם בחורף ממשיכים למכור פה מלונים כאילו אמצע הקיץ, אבל זה לא אותו דבר. והפירות גם מספרים הרבה מסיפורי הקיץ הזה. לא חמישה עשר, רק עשרה, אבל אל תהיו קטנוניים, היה קיץ קצר.

4734

1. עגבניות. אני לא מתכוון להיגרר לוויכוח ההיסטורי אם עגבנייה היא ירק או פרי, מה גם שמכל הפירות שיש לנו במקרר, איכשהו בסוף עגבניות השרי יותר מתוקות מכולם. לצורך העניין, נקרא לה פרי. כזכור, הדבר הראשון שעשיתי כשהתחמם היה למלא את המרפסת בצמחים, ואין ספק שהגדול והמרשים ביניהם הוא עץ עגבניות השרי שצמח לנו במרפסת.

IMG_5632

בהתחלה היה להן קצת קשה, לעגבניות, אבל ככל שהפך חם (ובלתי נסבל) בחוץ, הן רק המשיכו לפרוח ולשגשג. במהלך הדרך פיתחתי עם העגבניות, כמו שמיכלי אמרה, יחסי סאדו-מאזו (עגבניות אוהבות קשירות), שתלתי לידן בזיליקום כדי שלא יהיה צריך להתאמץ יותר מדי בדרך לסלט קפרזה, ובשיא השגשוג ספרתי על השיח שלושים אשכולות של עגבניות. מעולם, עד עכשיו, לא הצלחתי לגדל צמח שמח כל כך.

כשנסענו עם נורה לטיול במיין וחזרנו אחרי כמה ימים, היו כל כך הרבה עגבניות בשלות על השיח, שהן התחילו לנשור על המרפסת של השכנים מלמטה. מאוחר יותר הסתבר שככל שהעגבניות מבשילות ככה השיח מצהיב וקמל, ונראה שבימים אלו ממש העגבניות הופכות להיות הצמח הראשון שבשלכת.

IMG_5530

2. משמשים. שעת בוקר חמה בדרך היין באלזס. כמה חמה? 38 מעלות, שלא מפריעות לאירופאים לטעון שמזגנים זה לא בריא, ושאין בהם צורך כי רק שבועיים בשנה זה ככה. כל כך חם שאף אלזסי מקומי לא נראה בשטח, חוץ מ – בכל זאת, אנחנו בצרפת – בעלי הפטיסרי והבולנז'רי שממשיכים לפתוח את העסק גם כשכל האחרים נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה. לא יודע אם הייתי בוחר את יולי מכל החודשים לטייל פה, אבל לאורי היה כנס כאן בסביבה, אני וההורים שלו הצטרפנו, ואחרי הכל, היער השחור וחבל היין של אלזס מקסימים כמו שרק אירופה יודעת להיות. אבל איפה היינו? אה, משמשים.

אלזס

כל שנה, כשמתחילה עונת המשמשים, אהרוני כותב ב-"7 ימים" כתבה עם מתכונים על הפרי הכתום הזה. וכל שנה הוא מתאר אותם בדיוק באותן המילים – המשמשים שלו הם תמיד איכשהו צהבהבים-כתמתמים, אבל הכי חשוב, הם "בעלי לחיים סמוקות כשל בתולה פתיינית". ככה, באלו המילים, כל שנה. בכל אופן, טארט המשמשים שאכלנו שם, בפטיסרי אקראית באלזס, היה לא פחות ממושלם. והמשמשים שהכינו אותו מהם? אני לא משוכנע, אבל נדמה לי שהם היו בעלי לחיים סמוקות כשל בתולה פתיינית.

3. ג'ונבריז. אין דבר שאני אוהב יותר מלקטוף פירות מעצים. מחלה משפחתית: התגובה שלי לפרי על עץ דומה מאוד לזו של אבא שלי, של סבא שלי ושל רוב שאר בני המשפחה. לפני כמה חודשים הקרינו בהרווארד סרט על בזבוז מזון בארצות הברית, שהראה איך זורקים כאן לפח בננות שזווית העיקול שלהן לא מושלמת, אפרסקים עם בליטות, קופסאות שימורים תקינות לחלוטין ובאופן כללי מספיק אוכל כדי להאכיל חצי מאפריקה. כדי להסביר את כל זה הבמאים אכלו אוכל שהם אספו מפחים במשך חצי שנה, תיעדו את זה, ועכשיו מסתובבים בפסטיבלי סרטים.

IMG_5824

בסוף ההקרנה, בשלב השיחה עם הבמאי, כל מיני אנשים שאלו שאלות והעירו הערות. החבר'ה המוזרים ביותר הגיעו מארגון קיימברידג'אי שקורא לעצמו "הליגה למשמרי פירות עירוניים" (שזה כמו "הליגה נגד השמצה", רק עם נקטרינות). מה שהחבר'ה האלו עושים הוא לקטוף פירות מעצים שאנשים מזניחים בחצרות שלהם, להתחלק עם בעלי העץ בשלל, ולעשות מהכל ריבות, מיצים ושאר שימורים.

כמובן שהצטרפתי לרשימת התפוצה שלהם.

אני מודה, לחפש חברים שם היה כבר מההתחלה רעיון די רע בסך הכל (מדובר בקבוצה מאוד משונה של אנשים), אבל בתור מקור מודיעיני לענייני פירות מבשילים בקיימברידג', זה היה נראה לי פגז. כשהתחיל להיות באמת חם, התחילו להופיע על העצים בגנים הציבוריים בקיימברידג' ובבוסטון מין פירות שנראים כמו אוכמניות. בעודי מתלבט אם זה רעיל או לא, ברשימת התפוצה של הליגה כבר התפתח דיון ער על קטיף ג'ונבריז.

IMG_5173

מסתבר שמדובר בסוג של אוכמניה קנדית, עם גרעין קטן בטעם שקד, ושיש לה עוד מיליון שמות ואפילו פרופסורים שחושבים שאפשר להאכיל ככה את כל אמריקה. אני במקום זה הכנתי טארט שקדים וג'ונבריז, שיצא מושלם. כשהבאתי לחברים בעבודה לטעום, הם לא יכלו להירגע מהרעיון שאשכרה עמדתי בפארק ציבורי בבוסטון לאור היום וקטפתי פירות מהעץ, או כמו שהבוסית שלי הציגה את זה, "רוצה אולי קצת דשא לארוחת צהריים?".

IMG_5221

4. אבטיח. כידוע, יש לנו מרפסת (ע"ע עגבניות). בפנטזיה שלי אנחנו אוכלים אבטיח עם גבינה בולגרית על המרפסת שלנו בליל קיץ, עדיף עם כוס עראק, אוזו או איזה קוקטייל. במציאות של הקיץ זה, זה אפילו קרה באמת.

5. פירות ים. סליחה, הייתי חייב. שרימפס, קלאמרי, סקאלופס, סרטנים, צדפות, אויסטרים ולובסטרים הם ה-אוכל של ניו אינגלנד, ולבקר פה בלי לטעום מכולם זה השקעה לא נבונה של משאבים, זמן, אמונות דתיות או שמרנות קולינארית. אחרי שנה וקצת בבוסטון, אני אפילו מרשה לעצמי להגיד משפטים בסגנון של "לובסטר זה נחמד, אבל יש דברים טעימים יותר". מי שלא ראה את נורה מפצחת לובסטר ("זה כמו הנוסע השמיני") ושולקת אויסטרי-ענק במיין, את ג'דו משלב לובסטר עם סטייק פילה ואספרגוס בבוסטון ("רק כשהסתכלתי על התמונה שצילמתי הבנתי כמה מושחת זה היה"), את אח שלי מנשנש ביסק סרטנים על החוף במרתה'ז ויניארד ("לא התלהבתי"), או את הפרצוף של אורי עם לובסטר רול בקייפ קוד – צריך להתחיל לטייל איתנו יותר.

6. אוכמניות. התשוקה לפירות יער – תשוקה של מי שגדל במדינה מדברית וחמה – לא מאפשרת לי להישאר אדיש ליד האוכמניות שממלאות את המדפים בסופר במשך כל השנה. אבל איכשהו בחורף הן נראות עצובות, עייפות, רחוקות מהבית, ורק כשמגיע הקיץ הן חוזרות פתאום לקונטקסט, ומתמלאות בטעם. או שאולי זה רק אני. בטיול האחרון במיין התוודענו לאוכמניות בר במיטבן. כל שבילי הטיולים שחרשנו היו עמוסים בשיחי אוכמניות בשיא עונתם, וככל שהן היו מעל מצוק גבוה יותר, ככה הן היו מתוקות ועסיסיות יותר. טירוף האוכמניות הגיע לשיאו כשאספנו פאי אוכמניות מדוכן בשולי הכביש בדרך הביתה. גם בבוקר למחרת השילוב בין בצק פריך לפירות יער היה אלוהי.

7. שלפחים. אהר'לה, שכן שגר לידינו בנתיב הל"ה וצבר מאז מעמד מיתולוגי, גידל בבוסתן שלו את כל סוגי הפירות שאפשר היה לדמיין. אבל פרי אחד, שצבר מאז מעמד מיתולוגי לא פחות, הוא השלפח. כדורים כתומים, עטופים בקליפה יבשה ודקה, שכמו הרבה דברים מתקופת הילדות המוקדמת, נמצאים על התפר שבין דמיון למציאות. תמר ואני המשכנו מאז ומעולם לדבר עליהם בתור פרי אמיתי, למרות לעג לא מבוטל מבני זוג ומחברים.

IMG_5802

במהלך השנים הצטברו מספר סימנים שהשלפחים אכן היו, ולא חלמנו חלום: הם גדלו גם בבוסתן של אלכס בגבעת חיים, ולא רק בבוסתן של אהר'לה; הם הופיעו יום אחד בשוק מחנה יהודה, תחת השם דובדבן האהבה; והם אפילו הוגשו לתמר לפני מספר חודשים בקבלת פנים בשגרירות ישראל בבלגיה (או משהו כזה). שתי עדויות מהתקופה האחרונה סוגרות סופית את הפינה: קודם כל, שלפחים הוצעו למכירה בשוק של מונטריאול, במעמד שווה ומכובד עם כל פירות היער. אחר כך, כשחזרנו, חיכו על השולחן בבית שלנו בני דודים של השלפח – tomatillos – שנראים כמו שלפחים ירוקים ענקיים (תודה יובל!), והפכו די מהר לסלסה ירוקה.

IMG_6012

כאן כבר לא היתה ברירה, ויצאתי למסע חיפושים בוויקיפדיה. בסוף הסיבוב התברר שיש קשר משפחתי אמיץ בין העגבנייה לשלפח, ששמם באנגלית הוא husk cherries (יחד עם עוד שלל כינויים), ושהשם "דובדבן האהבה" הוא מיתוג מחדש של השם המוזר – אך הו, כה נוסטלגי – של השלפח. מי ידע שעגבניות השרי והשלפחים הם תאומים שהופרדו?

8. פירות בטן. אז אפרופו תאומים… כן, נראה שעכשיו זה קורה. בן ובת, בנובמבר, אולי (אבל בתקווה שלא) אפילו קודם. טפו טפו טפו, בעזרת השם, שימשיך ככה, וכו'. יש כל כך הרבה מה לספר, אז אני אפילו לא אתחיל. בעגה הפייסבוקית – מוזמנים לפנות בפרטי. הישארו איתנו, יהיה מעניין.

IMG_5425

9. ענבים. כמו בבית שהיינו בו בקיץ הקודם, גם כאן יש גפן יפהפייה ומשתרגת, שממש בקרוב תיתן פרי. ואולי כל בית צריך גפן. אמנם עכשיו אסור לקטוף (בעל הבית מכין בעצמו יין!), אבל מותר לקטוף עלי גפן, להסתכל על הפירות, ולהרהר שוב איך יכול להיות שעברה כבר שנה שלמה מאז הפעם הקודמת שהתבוננתי בענבים, וכמה יפה הגפן שנושאת אותם.

IMG_5108

10. תאנים. בעונה הזאת, כשרוח חמה ויבשה של קיץ מלטפת תאנים בהרי ירושלים, המשפחה שלי מתקבצת כמדי שנה סביב עצי תאנה, לקטוף פירות מתוקים ודביקים, ובי, בלי רצון וכל כך מרחוק, משהו נחמץ ומתכווץ.

אבל אם נעמי שמר – שהופכת בהדרגה לבת משפחה אצלנו – כותבת שבתוך הפרי כל געגועיי, ואם עמיחי, ששוב אי אפשר בלעדיו, כותב שהגעגועים הם הפרי, ואם לקיץ מהסוג הזה "עוד תתגעגעו", כמו שאומרים לנו שוב ושוב לאחרונה, אז אולי בכל זאת יש בהם משהו, בפירות: מתוקים, צבעוניים, מלאי זכרונות, בני אלף טעמים, ועמוסי תקווה לעתיד.

בהצלחה לכל מי שהולך מחר לגן, לבית הספר, לחדר המורים, לעבודה.

כל עוד הים מתעורר

כל עוד הרוח עולה

כל עוד על שחור הלוח

תתנוסס מילה.

IMG_5855

עוד מעט שנה חדשה. איפה אתם בראש השנה?

מודעות פרסומת

דינגה דינגה דינג

פעם, באמצע כיתה י"ב, חיפשנו מקום לעשות בו שנת שירות. היינו נוסעים אחרי הלימודים, או במקום הלימודים, או בסוף השבוע, לפנימיות, כפרי נוער, כנסים ואירועים, שבהם יכולנו לדמיין את עצמנו מתנדבים בשנה הבאה: קמים בארבע בבוקר לנהל את הרפת, נשארים אחרונים עם הילדים העצובים שלא מצליחים להירדם, עוזרים לנערים בשיעורי בית בגיאוגרפיה, מכינים פעילויות לחנוכה, מדריכים טיולים בנחל ניצנה, או לומדים על החברה הישראלית. ההיסטוריה ידועה: מצאתי את עצמי בסופו של דבר על פסגת הגלבוע, עם נערים ומבוגרים שנגמלים מסמים, לוקח השתלמות מזורזת ברפואת משפחה ובתרופות פסיכיאטריות, גר עם מי שהפכו להיות חברי נפש שנים רבות, כותב הגדה לפסח, מנווט במסע הישרדות במדבר יהודה ומגלה יותר דברים על עצמי משרציתי לדעת. אבל ימי החיפושים בשלהי התיכון – שכמעט עלו לי בבגרות בהיסטוריה, כמו שדורית המחנכת נאלצה למסור לי מפיו של המורה משה צימרמן ("תודיעי ליותם שאם הוא עוד פעם נוסע לאיזו פנימייה על השיעור שלי, הוא יכול לגשת לבגרות הזאת לבד") – נשארו חרוטים אצלי כימים שהתחלה וסוף כרוכים בהם יחד.

IMG_0321

נזכרתי בתקופת החיפושים כשנתקלתי לאחרונה במנהלת של עמותה, שהסבירה שהעמותה שהיא הקימה עובדת עם "נוער שנפלט מכל המסגרות". השינשינים שנפגשנו איתם בעודנו מחפשים מקום לעשות בו שנת שירות הרבו להשתמש בתואר הזה. התחרות היתה בין "נערים שנמצאים רגע לפני בית סוהר", "נערים שנמצאים בסוף השרשרת", או, כאמור נוער-שנפלט-מכל-המסגרות. השינשינים של שנה מעלינו היו חתיכים, שזופים, בוגרים ואחראיים, הנערים היו נוער-שנפלט-מכל-המסגרות, והעתיד היה נראה מבטיח.

משהו מהקסם הזה – תסלחו לי אם איבדתי את רוב הקוראים בשלב הזה – כנראה משפיע עליי גם היום. בשנה הקרובה, כך נראה, אני הולך לעבוד עם נוער-שנפלט-מכל-המסגרות. השאלה מה אני אעשה אחרי הלימודים, כידוע, הטרידה אותי מאוד, ובמובנים מסוימים היא ממשיכה להטריד אותי גם עכשיו. אבל אחד הדברים שעשיתי הוא להגיש מועמדות למלגה של הרווארד, שמיועדת ל"פאבליק אינטרנסט", שזה, כך למדתי, השם המקומי של מה שאני אוהב ויודע לעשות. אז נפגשתי עם כל מיני עמותות ברחבי העיר, ניסיתי להסביר להן מה הקשר בין החלקים השונים בקורות החיים שלי ("אז אם אתה מתעניין בחינוך למה הלכת להרווארד לו סקול?"; "תעזור לי להבין מה זה אומר שהיית קצין במודיעין"; "אז אתה בעצם מדריך תיירים?"), וכמובן כתבתי סיפור מרגש על איך אני ואני נשנה את העולם.

IMG_0303

הסיכויים היו נראים לכל אורך הדרך נמוכים. בתור לא-אמריקאי וכבר-לא-בת-16 הצוות שאחראי על המלגות הודיע לי שנפלתי בסינון המוקדם, ורק אחרי כמה מיילים ועוד כמה שבועות החליטו שאם אני מתעקש, אולי ייתנו לי צ'אנס ויראיינו אותי בכל זאת. את הריאיון למלגה עשיתי בהפסקה בהכנות לקראת ליל הסדר, כשיונתן ומיה ביקרו אצלנו – הידעתם? מקילו קמח מצה יוצאים כ-300 קניידלך, הרבה יותר ממה שצריך לליל סדר של שבעה אנשים – וכל הדרך לריאיון זמזמתי את "פנה הגשם, חלף הלך לו", בעוד גשם קפוא מרטיב אותי ואת האופניים שלי. כנראה ששירי החג שהתנגנו לי בראש עשו את שלהם, כי בסוף מישהו שם השתכנע לתת לי את המלגה. מסתמן שהחל מהקיץ הקרוב אני אעבוד בעמותה שנקראת Roca, בתפקיד שעדיין לא ממש הוגדר, אבל בתקווה שמשהו טוב ייצא מהסיפור הזה.

IMG_0372

בשעה טובה, הגיע האביב. למעשה, מבחינתי האביב התחיל כשנסענו לארץ, לפני חודשיים. כאן, כידוע, הטמפרטורות עוד היו מתחת לאפס, אבל במהלך הביקור שלנו בישראל השמיים זרחו בכחול של אמצע מרץ, הגבעות שמאחורי עמק האלה פרחו באדום, לבן, ורוד וצהוב, ובניכוי הבחירות היה אביבי ואופטימי לחלוטין. מאז שחזרנו, סוף סוף החורף הבוסטוני החליט להיכנע, השלג נמס, והחל מלפני שלושה שבועות, הכל גם התחיל לפרוח. וכמו כל דבר כאן שקשור במזג האוויר (ובגודל המנות), הכל בענק ובלי פרופורציות. העצים כבר לגמרי בלומינג וליפינג אאוט, הנרקיסים שעל הנהר תיאמו את שיא הפריחה עם סוף השבוע הראשון של האביב, וכולם עברו למכנסיים קצרים כאילו עד לפני רגע לא היה פה החורף הכי מושלג בהיסטוריה של העיר.

IMG_0365

כך שאמנם סמסטר האביב התקיים רובו מתחת לאפס, אבל בחינות האביב כבר התרחשו בשיא הפריחה, ומפה לשם נגמרה שנת הלימודים.

לגמרי.

ממש לגמרי.

אין אפילו מבחן בית, עבודה, תרגיל, חומר קריאה או הרצאה בארוחת צהריים שנשאר לי ללכת אליה. רק חופש גדול, ומיילים אחת לשבוע מהאוניברסיטה עם הנחיות לקראת טקס הסיום ("ארוחת הצהריים בטקס תכלול סנדביץ' עוף עם טרגון (פטריות פורטבלו בבלסמי לצמחונים)" ו"בטקס של כלל האוניברסיטה צפויים להשתתף 35,000 איש, אם יש לכם או לקרוביכם פחד ממקומות הומי אדם, אנחנו ממליצים שתייעצו עם יועץ הנגישות שלנו"). מה אתם יודעים, אפילו הזמנתי גלימה וכובע.

IMG_0397

בתוך כל האירועים האלו גם הספקתי לחגוג יומולדת 32. נכון, גיל חסר ייחוד, ולא ביג דיל. אבל, בעצם, יש להודות שזה גיל שאני מחכה אליו כבר מגיל 16, אולי קצת קודם. פחות או יותר אז גיליתי בספרייה של ההורים את "שירים 1962-1948" של עמיחי, ובעמוד 87 שלו, את השיר "ליום הולדתי". אלא שלא הייתי אז בן 32, וגם לא ב-16 השנים שעברו מאז, אבל עכשיו אני כן. ועכשיו אני מקדיש לעצמי את השיר הזה, שנראה כל כך הולם ומתאים לאביב הזה, ההפכפך והמבלבל, של יום הולדתי ה-32.

ליום הולדתי

אביב של יומולדת 32. אביב של ציפייה וגעגועים, של סוף נוסף ושל התחלות מבטיחות. של מרפסת חדשה שהתקשטה, בעצתו של סבא חיימקה, בצמחים שאוהבים שמש אבל גם יכולים להיות קצת בצל. של ידיעה שהכל עומד להשתנות, אבל גם שהדברים החשובים באמת לא משתנים.

IMG_0394

אביב שחוגג את הגעתה של גלידת אמורינו, מהפוסט מהקיץ הקודם על הביקור בניו יורק, גם לבוסטון. שמתגעגע לסלטים של נאדי, בית הקפה האהוב עליי בירושלים. שמתכנן ארוחות ומזמין מסעדות לקראת הביקור של המשפחה בעיר, בהתרגשות ובהמתנה שיבואו כבר. אביב שמקשט את הבית בתמונות חדשות, תמונות שנקנו עם לחם עגבניות מיובשות ובזיליקום בשוק שרק עכשיו גילינו בדרום העיר. אביב שמזמין את מיכל להכין איתי ברווז ביין לבן ותפוחים, וכמעט לשרוף קוסקוס מקמח תירס, ולאפות ביחד עוגה שיש לה חמש שכבות, שמונים שלבים וארבע מאות כלים מלוכלכים, רק בגלל שיומולדת. אביב שמבשל טעמים שניסיתי כבר בחורף, ושיפרתי כשהתחמם, ושהם בכלל לא אביביים כמו שקוראים בספרים, אלא רק מאכל טעים וכיפי, ישראלי מאוד בעיניי, שאי אפשר להפסיק לאכול.

מאפה כרובית עם בשר – לאביב, אבל לא רק

IMG_0283

מצרכים:

לבסיס:

3 בצלים, קצוצים גס

4 כפות שמן זית

800 ג' בשר בקר טחון גס

4 שיני שום, קצוצות דק

בטטה גדולה (או 3 גזרים), חתוכה לקוביות

5 מקלות סלרי, חתוכים לפרוסות דקות

חצי צרור פטרוזיליה, קצוצה גס

5 עגבניות קצוצות גס, או קופסת שימורי עגבניות מרוסקות (800 ג')

כוס מים

8 גרגרי פלפל אנגלי, אם משקיעים כדאי לכתוש אותם קצת

4 עלי דפנה

2 מקלות קינמון, או חצי כפית קינמון טחון

פפריקה מתוקה

2 כפות רוטב צ'ילי מתוק

מלח ופלפל

לכרובית:

כרובית בינונית

4 כפות שמן זית

מלח ופלפל

הכי נוח להכין בסיר רחב ושטוח שיכול להיכנס לתנור. אם אין, כל סיר גדול יתאים לבישול הבסיס, וכל תבנית עמוקה תתאים לשלב האחרון.

  1. מכינים את הבסיס: מחממים שמן זית בסיר רחב, ומטגנים בו את הבצל כמה דקות, עד שזהוב. מוסיפים את הבשר, ומטגנים תוך כדי ערבוב 5-10 דקות, עד שכל הבשר משנה את צבעו. מוסיפים שום, קוביות בטטה, פרוסות סלרי ופטרוזיליה, וממשיכים לבשל תוך כדי ערבוב עוד 2-3 דקות.
  2. מוסיפים עגבניות, מים ואת כל התבלינים, מכסים ומביאים לרתיחה. מנמיכים את האש ומבשלים מכוסה כ-45 דקות. אם הנוזלים מתאדים, מוסיפים עוד מים. מערבבים כל כמה דקות, כדי שלא יידבק. לתחתית מוסיפים מלח, פלפל או קצת דבש, אם נראה לכם שחסר. זה צריך להיות רטוב מאוד, כמו רוטב בולונז עשיר (תכלס, זה מאוד דומה לבולונז!), וטעים מאוד כשטועמים.
  3. מכינים את הכרובית: מפרקים את הכרובית לפרחים גדולים (בגודל של כדור פינג פונג, נגיד), וזורקים את הגבעול המרכזי. מערבבים בקערה גדולה את פרחי הכרובית עם שמן הזית, ומתבלים במלח ופלפל (הכי נוח פשוט בידיים). השמן צריך לצפות את פרחי הכרובית בשכבה דקה.
  4. מרכיבים וצולים בתנור: מחממים תנור ל-200 מעלות. אם אפשר להכניס את הסיר שלכם לתנור, מעולה. כל מה שצריך הוא לסדר את הכרובית על הרוטב, ולהכניס לתנור. פרחי הכרובית יבוססו בתוך הרוטב, אבל יכסו את כולו מלמעלה ככה שמה שרואים בסוף זה בעיקר כרובית. אם אין מקום בסיר, או שאי אפשר להכניס אותו לתנור, כל מה שצריך הוא תבנית עמוקה, שהרוטב יישב בה בנוחות, ויהיה עדיין מקום לכרובית מלמעלה (מותר לפצל לשתיים או שלוש תבניות קטנות יותר, אם אין מקום, זה מה שעשיתי בחורף!).
  5. התבשיל מוכן כשהכרובית צלויה היטב, רכה וזהובה-שחומה. זה ייקח בין 40 דקות לשעה, תלוי בתנור ובתבנית. חלק מנוזלי הרוטב יתאדו בזמן הזה, אבל הבסיס נשאר עדיין עשיר וטעים.
  6. מגישים עם קערה גדולה של טחינה וחלה טרייה לספיגת הרוטב. בתאבון!

IMG_0401

בשתיים, שתיים ושלושים

החודש האחרון עבר עלינו עמוק בשוחות. במרווח שבין המדרכה והכביש, איפה שבימים כתיקונם נמצאות גינות קטנות, כמה עצים, מתקני אופניים ומדחנים, נערמו ערימות שלג בגובה של שני מטר, שגרמו להליכה לבית ספר להרגיש יותר כמו טרק באלפים מאשר עוד יום בקיימברידג'. ככה זה כשמפלסות השלג מפנות את השלג מהכביש, השכנים מפלסים את השלג מהמדרכה, ורק בין הכביש למדרכה נשאר שטח ציבורי קטנטן שקולט את שיאי השלג של החורף הנוכחי. סתם ככה לא הייתי מעז להתבכיין, אבל אחרי שבסופה השלישית אפילו ותיקי הבוסטונאים כבר התחילו לקלל את השלג, החלטתי שגם לנו מותר.

 9

לא שזה כל כך נורא. בבית שלנו חם ונעים, באוניברסיטה חם ונעים, ובאופן כללי בכל חלל סגור הטמפרטורה סבירה לחלוטין. הבעיה מתחילה כשצריך לצאת לעבודה בשעה שלפי האייפון יש מינוס 18 מעלות בחוץ, או לרוץ לאוטובוס כשמרוב שלג לא רואים את התחנה. מה עושים? לובשים את המעיל החם, וכובע צמר, וכפפות, הולכים מהר, ומשתמשים במה שחברותיי לימדו אותי (סביב נושאים נעימים הרבה פחות, סליחה) שנקרא הגנות דיסוציאטיביות: אתה מדמיין שאתה כרגע בכלל לא פה, ושבעצם חם ונעים לך. מזל שמישהו טרח לפלס את השלג סביב השולחנות והכיסאות ברחבה של האוניברסיטה, שנוכל ליהנות מהקור.

 5

אבל נראה שהימים הקשים מאחורינו. לרגל העובדה שהטמפרטורה עלתה לראשונה מעל האפס מזה חודש וחצי, העיר התחילה בתרגיל דמיון מודרך קולקטיבי שהמטרה שלו ליצור אשליה משותפת שממש עוד רגע קיץ. במסגרת זו בגדי החורף נמצאים בהנחה, עברנו אתמול לשעון קיץ, ובסוף השבוע תתקיים "חופשת האביב". מזג האוויר לא ממש מתרשם מזה – בשבוע שעבר עוד היו כאן מינוס 14 מעלות ביום, נגיד – אבל אם הקיץ לא בא לבוסטון, בוסטון תבוא אל הקיץ.

 10

תהליך ההפשרה, אגב, מלווה בסכנות משלו. דיקנית הסטודנטים שלחה לנו אזהרה מנטיפי קרח שנופלים מהגגות של הקמפוס, ושלחה צוותים מיוחדים להוריד את הנטיפים. הרחבה שהיו בה פעם משאיות אוכל עדיין מאכלסת אותן (תהרגו אותי, אני לא מבין מי עומד בתור לסלט תאילנדי ברוח הזאת), אלא שעכשיו נוספו לה משטח החלקרח (שיחזרתי את ימיי הטובים ממרכז קנדה), משטחי קרלינגטון (המשחק המופרך שהייתי רואה לפעמים בזפזופ ליורוספורט, עם האנשים שמטאטאים את הקרח), ומדורות עם ספסלים לרווחת הסטודנטים. אין מה לומר, הקור מעביר אנשים על דעתם.

 4

השלג, שפעם היה דבר לבן ואפילו קצת יפה, הפך לערימות שחורות ומטונפות. בזמן החמסינים הנוכחיים (היום צפויות 7 מעלות מעל האפס!), הערימות הופכות לשלוליות, רק כדי לקפוא מחדש בלילה, ולהפוך את המדרכות למשטחים מחליקים. לפעמים הסיפור נראה מתאים יותר ללפלנד מאשר לבירת ההשכלה המערבית.

7

טוב, אינאף על מזג האוויר. ממש בקרוב אלף פרחים יפרחו בין ובתוך השוחות, ובין ערביים תנשב עוד רוח ים ולא פרצי רוח של מאה קמ"ש.


חיי הקמפוס ממשיכים חרף הסופות: בעיצומה של הסופה השלישית בסדרה, הסטודנטים הבינלאומיים אצלנו בתוכנית חגגו אירוע שהוכתר (כמו כל מסיבה, אירוע והרצאה מתחילת השנה) כ"One of the highlights of your year at Harvard Law School" – או בשמו המוכר יותר, המסיבה הבינלאומית. כל מדינה התבקשה להתקשט בדגלים (ותודה לקונסוליה), בגדים מסורתיים (ג'ינס?), הופעות מביכות וכמובן אוכל לאומי יותר ופחות.

11

לא יודע אם זה היה ההיילייט של השנה (האירוע העתידי עם הגלימות נראה לי משעשע אפילו יותר), אבל מבחינה קולינארית זה בהחלט היה להיט: הצ'יליאנים והארגניטנאים חברו לשולחן אחד והכינו שלוש גירסאות של אמפנאדאס; התאילנדים הגישו סלט נודלס קר עם עוף וכוסברה, יחד עם האינדונזית שבישלה בשר בקר בקינמון והל; הגיאורגית העמידה את ההורים שלה (שנמצאים איתה פה כדי לגדל את הילדה שלה, בזמן שהיא לומדת משפט חוקתי ויוצאת עם החבר'ה לבירה) להכין חינקלי, חצ'פורי וחצילים ממולאים באגוזי מלך למאתיים איש, והם עמדו במשימה בכבוד.

המקסיקאים הגישו אמנם גואקמולי, אבל התעקשו לשווק לכולם דווקא את הצרצרים המטוגנים שלהם (ניסיתי. היה חריף). האיראניות, חוץ מלהגיש אורז פרסי, גם רקחו מעדן של יוגורט, מלפפונים ואגוזים שקצת מזכיר צזיקי, והגישו לאורחים שירים של המשורר הלאומי חאפז. היפנים לא איכזבו והגישו סושי טעים מאוד, והצרפתים התעצלו והביאו גבינות ובגטים. נרשמו גם מספר שולחנות לא אטרקטיביים באופן בולט: האנגלים והקנדיים חברו לשולחן שלא היה בו שום דבר אכיל, הרוסים ניסו לקדם ללא הצלחה את לחם השיפון שלהם, והסיגנפורים בישלו נודלס עם פירות ים בטעם של כלום (אבל אומרים שהרחובות שלהם נקיים והמתמטיקה מצוינת). הלהיט האמיתי הגיע דווקא מסלובניה: גלידת וניל עם גרעיני דלעת קלויים וזילוף של שמן מזרעי דלעת. הברקה!

12

התוכנית שלנו בתור השולחן הישראלי (חוץ מלחלק לאנשים צמידים עם השם שלהם באותיות עבריות, להיט שירשנו מהסטודנטים הישראליים של שנה שעברה) היתה למצוא מישהו שיכין בשבילנו חומוס ופלאפל. לצורך זה חברנו עם איש בשם אילן, שפתח לפני כמה חודשים את Bona Pita בדאונטאון בוסטון. מירב ואני הלכנו לטעימות, שבמהלכן התברר שלא מדובר בפלאפל וחומוס, אלא ב"קונספט של פיתות" (כך במקור), שאכן כולל פיתות (מעולות), חומוס, טחינה וסלט, רק שבתפקיד הפלאפל עומדות קציצות שעועית שחורה וסלק אפויות בתנור. אתם יודעים, הגויים, אין להם חוש טעם ומה הם כבר יודעים על המזרח התיכון. בכל אופן, לא היססנו לרגע: הגשנו את הקציצות האלו על תקן פלאפל וקיווינו לטוב. והאמת, מה שעובד לאילן עבד גם לנו: פלאפל זה לא, אבל זה מאוד טעים, ובסך הכל נרשמה הצלחה.


כל האירוע מסמן את זה שבסך הכל התוכנית מתקרבת לסיומה. חצי מהסמסטר כבר מאחורינו, וזה הזמן, מצד אחד, ליהנות מהלימודים, ומצד שני לנסות (לא) לחשוב מה הלאה. החלק הראשון עובד נהדר – הקורסים שלי מעולים, המרצים מצוינים, הררי החומר (עלינו לממוצע של 100 עמודים לשיעור) בסך הכל שווים קריאה, ובאופן כללי כיף להיות סטודנט. החלק השני, נו, אתם יודעים.

העובדה שלכבוד פורים הפייסבוק שלי התמלא בתמונות של תחפושות, גרמה לי להיזכר כמה אני לא אוהב להתחפש, וכמה, בעצם, אני עסוק בלהתחפש בימים אלו. כל הזדמנות שיש לחפש עבודה, או מלגה, או משהו בסגנון הזה, מסתיימת בסופו של דבר במכתבים משתפכים שמספרים מדוע חלום חיי משחר ילדותי היה לעסוק בדיני חינוך / לעבוד עם נוער בסיכון / להיות מנהל בית ספר / להיות שופט / לחקור את עתיד האנושות / מחק את המיותר. וכל פעם קורות החיים מתארכים ומתקצרים להם, לפי העניין, והם אף פעם לא ממש מדויקים. "כְּתֹב כְּאִלּוּ מֵעוֹלָם לֹא דִּבַּרְתָּ עִם עַצְמְךָ וּכְאִלּוּ עָקַפְתָּ עַצְמְךָ מֵרָחוֹק", ויסלבה כותבת, ובנסיבות הנוכחיות אני צריך להיזכר איך בכלל אי פעם כתבתי אחרת.

ככה זה חורף כאן, נראה לי. תקופה של עבודה, ושגרה מתחת לשלג, וציפייה שהכל יתבהר ויפשיר. יש הרבה אוויר צח, אבל קצת קשה לשאוף אותו מרוב שקר. אולי השעות הארוכות שאנשים מבלים בחללים סגורים מסבירות את ההישגיות שמאפיינת את העיר הזאת, מקום שבו יש יותר מדי אנשים עם תארים ופחות מדי כלניות. לפחות ניסיתי פעם ראשונה בחיי סקי. היה כיף!

 8


עוד בעונת הדלעות של הסתיו תהיתי מה בדיוק יהיה הפרי העונתי של פברואר, כשהכל קבור מתחת לשלג. ובכן (תופים, חצוצרות): שוקולד! לא בדיוק פרי, לא בדיוק עונתי, אבל גם חברות השוקולד צריכות להתפרנס ממשהו, וחגיגות ולנטיינז דיי הן תירוץ מעולה להכתיר את כל התקופה כתקופת השוקולד. זה מתאים להפליא למזג האוויר, ולעובדה שאף אחד לא רואה את ההשלכות של הסיפור הזה על הכרס.

אירועי השוקולד גרמו לי להרהר במתכוני השוקולד האהובים עלי. אמנם בתור בראוניז גדלתי על "חומיות" מבוססות קקאו מ"עוגות לכל עת", אבל מאז שהתחלתי לאפות חיפשתי מתכונים מושחתים עם כמה שיותר שוקולד. הבראוניז החביבים עלי די הרבה שנים היו אלה של אייל שני, עם הקרום הקשיח למעלה. היום הן מתוקות לי מדי, ואני מחפש תמיד עוגות שוקולד שיהיו עם טעם חזק, מרוכז ומריר של שוקולד. בקטגוריה הזאת עוגת המוס מהספר של אורנה ואלה כבר הפכה מזמן לקלאסיקת הפסח המשפחתית, טבעת השוקולד-קוקוס של על השולחן לא מאכזבת, והחיפוש אחרי מתכונים חדשים לא נפסק.

הלהיט הנוכחי שלי הוא הכלאה בין קלתית שוקולד פריכה שאני מכין על בסיס מתכון מספר המתוקים של על השולחן (עם כמה שינויים), ומילוי טעים שמצאתי בעלעול באיזה ספר של קרין גורן בטיילת ביפו (באופן מפתיע, לא מתוק מדי!). אם מכינים בתבנית פאי עגולה זה פאי שוקולד לכל דבר. אפשר גם להוסיף לו עוד שכבה של קצפת שוקולד ואז זה כבר בכלל מושקע. אני מעדיף להכין בתבנית מרובעת, לחתוך לריבועים, ולנשנש עם הקפה של אחר הצהריים כשבא לי משהו מתוק. מה שאני אוהב במתכון הזה – חוץ מזה שמכינים אותו בצ'יק צ'ק – זה שאפשר מאוד בקלות להמיר אותו לממתקי שוקולד בטעמים: שוקולד-תפוז, שוקולד-קפה, שוקולד-ג'ינג'ר, שוקולד-שקדים, שוקולד-פקאן… אם איבדתי אתכם כאן, אז תחזרו מייד! זה ממש טעים גם בלי שום תוספות.

קדימה, לעבודה!

ריבועי שוקולד חורפיים

IMG_0268

לבצק פריך שוקולד:

1 ו-2/3 כוסות קמח

1/3 כוס קקאו

100 ג' אבקת סוכר

קמצוץ מלח

200 ג' חמאה קרה חתוכה לקוביות

ביצה

למילוי:

250 ג' שוקולד מריר 60% מוצקי קקאו או יותר

פחית חלב מרוכז

2 ביצים

תבנית פאי בקוטר 28 ס"מ, או תבנית פאי מרובעת 22X22 ס"מ ועוד תבנית פאי אישית.

  1. מכינים בצק פריך: במעבד מזון או במיקסר עם וו גיטרה מעבדים קמח, קקאו, אבקת סוכר, מלח וחמאה, רק עד שנוצרים פירורים (ולא יותר!). מוסיפים את הביצה, ומעבדים רק עד שהבצק מתאחד. אם זה לא קורה, מוסיפים כף או שתיים של מים קרים.
  2. מכינים את הקלתית: משמנים את התבנית ומשטחים את הבצק באצבעות. משתדלים לא להתעסק איתו יותר מדי (אתם יודעים מה קורה למי שמתעסק עם בצק פריך! הוא נענש ברשתות גלוטן והבצק פריך שלו יוצא בצק לא-פריך!). מחוררים במזלג, ומכניסים לפריזר לעשרים דקות לפחות. בינתיים, מחממים תנור ל-180 מעלות ומכינים את המילוי.
  3. מכינים מילוי בשלוש דקות: שוברים את השוקולד לקוביות ושופכים מעל את החלב המרוכז. מחממים במיקרו, כל פעם לחצי-דקה עד דקה, מערבבים קצת, ואם צריך, מחממים עוד עד שהכל נמס. זהירות לא לשרוף את כל העסק. טורפים פנימה את הביצים (ואם רוצים, את התוספות שכתובות למטה).
  4. אופים את הקלתית: אופים רבע שעה, עד שהקלתית מתייבשת קצת אבל לא אפויה לגמרי (המשקיענים מוזמנים לשים על הבצק נייר אפייה ולפזר מעל שעועית כדי שהוא לא יתרומם חס וחלילה; אני מודה שמעולם לא טרחתי לעשות את זה ומעולם זה לא הפריע לי). מוציאים את הקלתית ומורידים את טמפרטורת התנור ל-160 מעלות. מצננים את הקלתית בינתיים כמה דקות.
  5. מרכיבים ואופים: שופכים את המילוי על הקלתית, מיישרים ואופים רבע שעה את שהמלית מתייצבת. היא צריכה להיות עוד קצת רכה באמצע (היא תתייצב בקירור). זהירות לא לאפות יותר מדי!
  6. מצננים לחלוטין לפני שחותכים. בתאבון!

לריבועי שוקולד-תפוז: מוסיפים גרידה מקליפה של חצי תפוז לקלתית, וגם למלית (בסך הכל גרידה מתפוז שלם). מוסיפים למילוי 50 ג' קליפות תפוז מסוכרות קצוצות, ואם ממש משקיעים, כף ליקר תפוז (קואנטרו, נגיד).

לריבועי שוקולד-ג'ינג'ר: מוסיפים למלית 50 ג' של ג'ינגר מסוכר, קצוץ דק.

לריבועי שוקולד-קפה: מוסיפים לקלתית חצי כף אבקת אספרסו, וחצי כף למלית. מוסיפים גם כף ליקר קפה למלית (ואם מתחכמים: אייריש קרים!).

הייתי ממשיך (לסדר פקאנים מלמעלה לשוקו-פקאן, להוסיף מרציפן, אמרטו ושקדים טחונים לשוקו-שקדים), אבל נראה לי שמכאן תסתדרו לבד. אם לא תסתדרו, דברו איתי ונפתור את זה.

יאללה, בחזרה ללימודים. יש לכם בקושי שבוע לנסות את המתכון, לפני שאני בא (לרגל ה"אביב") לבדוק בעצמי איך יצא. אני בינתיים אלך לעוד שיעור, ומבטיח להקדיש את הפוסט הבא לאוכל טעים מישראל בתמורה לזה שתקחו אותי למקומות חדשים ושווים. ניפגש בקרוב!

הרוח המשיך לבדו

אני לא אוהב להיות תלוי באוויר. זה לא עניין מטאפורי – למרות שגם, כמובן, ואם יש משהו שמטריד אותי זה לא לדעת מה הדבר הבא שקורה בחיים שלי – אלא עניין פיזי. כל הסיפור הזה של מטוסים, לא ממש בשבילי. כלומר – מ-א-ו-ד בשבילי המקומות הנהדרים האלו שמגיעים אליהם עם מטוסים. אבל הטיסה? כבר עדיף אופניים.

IMG_9454

אני יודע, זה פלא הנדסי. אני יודע, הסיכוי למות בתאונת מטוס קטן מהסיכוי למות על כביש ירושלים-תל-אביב. אני יודע, אלפי אנשים טסים בעולם כל יום, ויש דיילים וטייסים שזה המקום העיקרי שבו הם נמצאים. לא אני.

אפשר היה לצפות שאחרי כל הטיסות של השנים האחרונות אני והמטוסים נפתח דף חדש. בכל זאת, אם ירדתי בשלום מטיסות של אייר-מוזמביק, רואנדה-אייר ואייר-ונואטו, אני כבר צריך להתחיל לפתח אמון לגבי כל הדבר הזה שקורה באוויר. אז לא. בכל טיסה מחדש אני מסתכל על המנועים (אם אני ליד החלון), על התגובות של הדיילים לכל רעד, ומתפלא בכל פעם שאנחנו עוברים ענן בשלום.

שדות התעופה בארצות הברית הם כמו התחנה המרכזית של עפולה. מצד אחד תמיד קורה שם משהו, מצד שני אף פעם לא קורה כלום, והאופציות הקולינריות מוגבלות. כשהמטוסים עומדים בתור להמריא (או יותר מפחיד, לנחות), ואני מסתכל על כל האנשים שהטיסות מחוף לחוף אצלם זה חלק מהשגרה, אני מנסה לשכנע את עצמי שזה בסך הכל כמו לקחת 480 לירושלים. אבל אחרי שראיתי את המטוס של האחים רייט בוושינגטון בקיץ האחרון, השתכנעתי סופית שהעניין הזה של טיסות הוא מפוקפק ובעייתי, ואין מה לתלות בו יותר מדי תקוות. למרות שלפעמים מהמטוס שדות בשלג נראים כמו ציור ב-MOMA.

unnamed

ברוב הטיסות כאן לא מגישים לך אוכל, אלא אם זו טיסה ארוכה במיוחד (או שאתה בביזנס, שאני לא). זה משאיר אותך תלוי בחסדי שדה התעופה, שתמיד יכללו סטארבקס ועוד כל מיני רשתות מעפאנות יותר ופחות. בשבוע שעבר טסתי לאיזו סדנה בעיר המהוללת אורבנה-שמפיין (יתרונות: שדה התעופה קטן ויעיל, יש אוניברסיטה יפה, ונראה לי שסייד קשוע גר שם כרגע; חסרונות: זה כל מה שיש שם). בדרך מצאתי את עצמי ניזון ממשקאות דלוחים שמתחזים לקפה, וממקומות שמוצעים בהם חמישה סוגי סלטים, אף לא אחד מהם בלי בשר. בכנות? התגעגעתי לארקפה של נתב"ג. טוב, וגם לטיסה עם בלג'ם-אייר שבה הגישו לנו גלידת שוקולד.

אבל האמת שכדי לקבל ביקורת ראויה על שדות תעופה, מטוסים, טרקליני ביזנס ומסלולי המראה, אני ממש לא הכתובת. מי שרוצה הפניה, יש לי כמה קרובים בשבילכם שמוכנים לדבר על הנושא הזה ארבע שעות ברצף. במקום זה, אני רוצה לספר על היעד האחרון שהייתי בו, כלומר, אם מתעלמים מהטיסה המסעירה לאורבנה-שמפיין.

IMG_0160

לפני שהגענו לאמריקה היו לנו כמה רעיונות כלליים לגבי מה יקרה כאן, כמו "נגור במרחק הליכה מהאוניברסיטה" או "נקנה מעיל ממש חם לחורף". אחד מהם היה "וכשיהיה ממש קר, ננסה לנסוע לחופש למקום חם, אולי מרכז אמריקה". אז מעיל חם עוד לא ממש קנינו – ירשנו מעילים שאנחנו משתמשים בהם בינתיים בהצלחה רבה – אבל כשהבנו שכריסמס מגיע והכל הולך להיסגר למשך שבועיים, הזמנו טיסה לגואטמלה.

עכשיו, כשאני בחזרה בקיימברידג', זה נראה קצת הזוי לכתוב על גואטמלה. בחוץ יש יותר מחצי מטר שלג, סגרו את האוניברסיטה ואת כל הכבישים, ובמצוות המושל נערכנו למצב חירום, עם דליי מים ובטריות לפנסים. אבל בעידן החשמל והגז (כל עוד הם לא נותקו, לפחות) החיים לא כל כך גרועים בשלג. מכינים מרק בצל, אופים חלה, אוכלים את הר העוגות שהכנתי בסוף השבוע האחרון (מגולגלות של "ביסים", שאצלנו קוראים להן "גלגול" (במלעיל), וממתקי שוקולד-קוקוס מושחתים מעוגיו.נט) , ומחכים לאוניברסיטה שתיפתח.

unnamed (1)

אבל איפה היינו? אה, גואטמלה.

האמת שלא היה לי מושג מה אוכלים בגואטמלה. הניחושים הכלליים שלי היו שזה קצת כמו אוכל מקסיקני, ששעועית הולכת להיות חלק מרכזי מהאירוע, ושיש מצב לפירות טרופיים. בפועל זה התברר כחווייה קולינרית הרבה יותר מעניינת מהצפוי.

IMG_9435

קודם כל, נזכרתי שמיכל ונגה מדברו כבר עשר שנים על חנות הממתקים באנטיגואה. ואין מה להגיד – בצדק. אנטיגואה היא הבירה העתיקה של גואטמלה, עיר קולוניאלית עם רחובות מרוצפים, בתים צבעוניים, הרי געש מסביב, כנסיות בשלבים שונים של התפוררות, וכמות מסעדות ובתי קפה שמספיקה לשנתיים. אז כמובן שסוף סוף יכולנו ליהנות מקצת קפה נורמלי, שזה הישג בפני עצמו. אבל חנות הממתקים – הו! – זה כבר סיפור אחר. הממתקים המסורתיים – דולסס טיפיקוס – כנראה מיוצרים בגואטמלה כבר כמה דורות. החנות הזו מייצרת אותם מאמצע המאה ה-19, ומקפידה שכמות הממתקים בחנות תהיה מאוזנת עם כמות הינשופים.

IMG_0220

המוכרת רשמה בקפידה את כל הממתקים שהצבענו עליהם, ואז בעדינות של מנתחים בחרה לנו ממתקים לפי הרשימה והכינה לנו קופסת הפתעות לאכול בכיכר.

IMG_9444

תאנים, בטטות ודלעות מסוכרות; מרציפנים ביתיים; ממתקי חלב וקוקוס; ומקלות חלב נמסים (מיכל: "זה נראה כמו מקופלת, זה בעצם יותר כמו ענני-עונג-נמסים-בפה"). הכל טעים, מתוק נורא, אבל איכשהו לא מתוק יותר מדי.

IMG_9447

באופן הזוי משהו, אחת הסטודנטיות בתוכנית שלי היא גואטמלית. מכיוון שהיא נסעה לבקר את המשפחה בכריסמס, קבענו איתה לדרינק בבר החביב עליה. ברגע האחרון היא הציעה שבמקום להיפגש לדרינק, היא תיקח אותנו ללילה בבית הנופש שלה על אגם אטיטלאן. מה, לכם אין בית נופש?

IMG_9703

אז התשובה היא שלא, אין לנו. אין לנו בית מהמם עם נוף לאגם ולהרי געש, אין לנו סירת מנוע לשוט איתה בסופי שבוע, אין לנו בריכה חיצונית מחוממת מהסוג שכשמתרחצים בה הזה נראה שהיא מתחברת עם האגם, אין לנו גנן שהוא גם ברמן, ואין לנו משרתים שמכינים לנו ארוחות. אבל לה, כך מסתבר, יש. ככה הוא נראה מהסירה.

IMG_9646

וכך גילינו כמה מאכלים גואמטלים לא רעים בכלל.

הקוקטייל המקומי (חוץ ממרגריטות, כמובן) הוא מיצ'לדה – בירה עם מיץ עגבניות וליים. כלומר, כמו בלאדי מרי, רק עם בירה. לא יכול להגיד שזה הדבר הכי טעים ששתיתי בחיים, אבל זו המצאה חביבה.

IMG_9695

משקה הבוקר הוא אטול. זו מין דייסת תירס דלילה, מתוקה וסמיכה, שמסתבר שהיא בכלל מאל-סלבדור. איך מכינים? מבשלים (לא אתם, המשרתים) גרעיני תירס טריים עם חלב, חמאה וקינמון, מרסקים, מסננים, ושותים כדי להתחמם, מייד אחרי שהקפתם את האגם על סירת המנוע הפרטית שלכם.

IMG_9639

אגב, נכון שההר נראה כמו נחש שבלע פיל? זה בגלל שכאן סנט אקזופרי בילה את ירח הדבש שלו!

בהמשך היום אכלנו טורטיות (מכינים מתירס לבן, שחור או אדום), ממרח שעועית שחורה (יותר טעים משזה נשמע) ואת הגירסה המקומית לאומלטים.

IMG_9671

למרות שבכל מקום בגואטמלה אוכלים וריאציות שונות על טורטיות, תירס ושעועית, כל איזור הוא גם קצת שונה. זה במיוחד בולט באיזור החוף: אחרי שנפרדנו מכריסטינה ובית הנופש שלה, שטנו על סירה בנהר באמצע הג'ונגל לעבר החוף הקריבי, במקום שהוא בעצם מושבת-עבדים-לשעבר. זה היה בוקר חג המולד, וכולם עוד היו שתויים ושמחים מאוד מהחגיגות של אתמול. חלק מהנוכחים המשיכו בתהלוכות שירה וריקודים גם בשעות הבוקר.

IMG_9867

ברחובות מכרו לנו, כמו בכל מקום בגואטמלה, תפוזים עם תבלין כלשהו, שמזכיר יותר מהכל את האבקה הירוקה הבלתי מזוהה (אך מכונה "זעתר") שמצורפת לבייגלה ירושלמי, בתוך חתיכת נייר. תפוזים עם זעתר, הא? מזל שהגענו עד לכאן.

IMG_9786

המאכל המקומי הוא טפאדו – מרק פירות ים מבוסס על חלב קוקוס ובננות ירוקות, שמוגש עם דג מטוגן. לא נראה שמישהו מצאצאי המאיה שגרים בחלקים ההררים של גואטמלה היה שוקל את השילוב הזה, אבל כמה שעות נסיעה, והכל משתנה. היה שווה לשוט בגשם!

IMG_9898 IMG_9891

משם המשכנו לחלק הבאמת-טרופי של גואטמלה, שבו פירמידות מאיה ענקיות מזדקרות מהג'ונגל בזריחה. על הטיילת בעיר הקרובה מתכנסות בסוף השבוע כמה חברות, עם אוכל מוכן מהבית בכמויות ענק, ומגישות לעוברים ושבים את כל מה שאפשר לחלום עליו: טורטיות עם ממרחים, כל מיני דברים שדומים לאמפנדס, בננות מטוגנות, עוגות, מיצי פירות ופודינגים.

IMG_0067 IMG_0066

עם שקיעה כל כך יפה, היה שווה לעלות על שני מטוסים כדי להגיע לכאן!

IMG_0053

אז ד"ש מהשלג בבוסטון. לכוחותינו שלום. התחלנו השבוע את מה שמכונה "סמסטר האביב", כינוי מצוין לעשר מעלות מתחת לאפס וסופת שלגים. אם הטמפרטורה אצלכם קצת יותר סבירה, תעשו פו חזק, שהחום יגיע גם אלינו.

השמיים משתנים

אולי פעם, בחיים אחרים, ככה נחיה: בכל עונה נעבור לבית אחר, שיתאים את עצמו לעונות השנה. בקיץ נחיה בדירה קטנה עם מזגן מטרטר, בסתיו נגור בבית מלבנים אדומות שמשקיף על השלכת, בחורף בבית מעץ עם הסקה, ובאביב… רגע. אולי לא. באביב אני רוצה לחיות באותו ביץ מעץ, וגם בקיץ הבא, וגם בסתיו. עברנו לבית עץ חדש, ויפה, וגדול, וכל כך נעים פה, שממש אין לנו שום תוכניות לזוז לשום מקום בעונה הבאה.

IMG_9246

הגענו לכאן קצת במזל וקצת בנחישות. רגע לפני שיסמין חזרה לארץ (שזה רגע אחרי שהגענו), שאלנו אותה אם היא מכירה דירה שמתפנה בקרוב. כשהיא אמרה שחברה שלה מפנה דירה מעולה בנובמבר עשינו פרצוף של "אולי לא". בכל זאת, זה היה נראה רחוק. כשראינו את הדירה, ושמענו את כל מעלותיה מטליה ודוד שגרו כאן, הפרצוף השתנה ל"מה צריך לעשות כדי שזה יהיה הבית שלנו". חמישה חודשים אחר כך (כן, חמישה חודשים) הנה אנחנו: במקום שמרגיש כמו בית, בשכונה שנמצאת בין העבודה של אורי ללימודים שלי, מוקפים ברהיטים החדשים שקנינו ובמסעדות מצוינות, ערוכים לגמרי לחורף. ואפילו יש מרפסת. לא שאפשר לשבת בה עכשיו כשהטמפרטורה היא ארבע מעלות מתחת לאפס, אבל בכל זאת, מרפסת.

 (עם נוף לשלכת!)

IMG_9358

ביום שנכנסנו (שלג מעורב בגשם, תודה ששאלתם), בעודנו סוחבים ארגזים במדרגות, השכנים מלמטה כבר הזמינו אותנו לארוחת ערב (המתכון המהמם של השכנה ללחם תירס יתפרסם פה בקרוב). השכנה, כך מסתבר, היא מנברסקה. הינהנו כאילו יש לנו מושג איפה זה, ולמחרת קנינו מפה של ארצות הברית למטבח כדי להתאמן.

 IMG_9374

אנחנו מנסים להיות נחמדים לשכנים (היום הלכנו לחלק להם עוגיות שאפיתי כדי להגיד שלום – אם ככה קניתי את ליבו של אורי, זה אמור לעבוד גם על דניאלה מקומת קרקע, לא? – ובינתיים חוץ מתקרית ה"אני מבינה שקצת קשה לכם עם הנעילה של המחסן, בואו אני אראה לכם איך עושים את זה", לא הסתבכנו עם אף אחד מהם).

 IMG_9380

ההיכרות האישית עם דיירי הבניין היא התפתחות מעניינת אחרי שבשבע השנים האחרונות גרנו דלת מול האנשים שעל הדלת שלהם כתוב "ביני והודיה פריד", בלי להחליף איתם יותר מארבע מילים, ובלי לוודא אם זה באמת השם שלהם. אבל זה לא השינוי היחיד ביחס לדירה שלנו בירושלים: גם בגזרת בעלי הבית ("אתה זייפת קבלות! אני אעשה לך שחור בחיים! אני אזמין עליך משטרה!" (ירושלים, אביב 2014)), חל  שיפור ניכר – אם כל יוצאי פורטוגל הם כל כך חביבים כמו בעלי הבית הנוכחיים שלנו, אני עובר לליסבון.

 IMG_9170

את מסעות השלכת שלנו פתחנו בטיול עם המשפחה של אורי בוורמונט. מאז שנירה רוסו התחילה לחלוק מדי פעם ב-7 ימים המלצות לפונדקי דרכים בוורמונט ובמיין, היא סומנה אצל אחותי כ"מנותקת מהעם". לכן, במטרה לשמור על הקשרים המשפחתיים והלאומיים, אני אמנע מהמלצות על מסעדות שהסיכוי להגיע אליהן הוא כמו הסיכוי למצוא פה ארטישוק ירושלמי ופאקוס. אני כן אגיד שכשנוסעים צפונה בעונה הנכונה מגלים ש-א) זה לא ייתכן שהצבע של העצים הוא באמת כזה, ב) שאם חשבתם שבבוסטון אין איפה לשתות קפה נורמלי, חכו שתגיעו לקצה הצפוני של ורמונט ו-ג) שגם שם, כמו ברוב האזור, החיים כנראה לא כל כך קשים.

IMG_9235

ההיילייט של ורמונט זה המפעל של בן אנד ג'ריז.

IMG_9254

IMG_9259

נכון, יש בעולם גלידות יותר טעימות מהגלידות שלהם (מי שמתנדב לייבא לכאן את וניליה יקבל ממני גלידת דלעת בתמורה), נכון, הביקור שם הוא חצי שעה ומיועד לילדים בני ארבע, ונכון, יותר כיף לבקר במפעל של עלית בנצרת. אבל עדיין, איפה תמצאו בית קברות לגלידות שפרשו משירות?

IMG_9273

אנחנו היחידים שתהו לאן נעלמה גלידת הקרם ברולה? יהי זכרה ברוך.

IMG_9277

ולמה אף פעם לא זכינו לטעום את גלידת השזיפים?

IMG_9275

הייתי מתרגם את ההספדים, אבל תרגום שירה זה התחום של מישהו אחר בבית הזה.

(איזה כיף שהתרגום של אורי סוף סוף יצא לאור! אם מישהו מבין את "תולדות הנצח" או "משכו של הגיהנום" אני מבטיח להזמין אותו/ה לארוחת ערב – כולל גלידת דלעת – ולהקשיב בסבלנות רק כדי להשתכנע שוב שכנראה יש טקסטים שפשוט גדולים עלי).

בורחס

בכל מקרה, כבר חודש שהכל בשלכת. אורי טוען שלפי המשקל, שלכת היא המחלה של העצים (מישהו יכול לאשר את זה? שלכת זה באמת כמו שחפת ואדמת?). למרות זאת, העצים נראים די מאושרים באדום, כתום וצהוב. למי שמגיע מארץ שבה השלכת זו בעיקר פנטזיה, זה כמעט מעליב שאפילו השיחים בחצר של השכנים, העשבים במדרכה וסוכת הגפנים בחצר של הבית שלנו ממש מתקשטים בצבעים של סתיו.

IMG_9163

לרגל השלכת הכללית גם הגרגרן היה קצת בשלכת. נראה לי שנקלענו למה שנקרא בשפת שנות השירות "משבר חנוכה" (אני יודע, חלקכם קוראים לזה – תתביישו לכם – "משבר דצמבר"): אתה מספיק רחוק מההתחלה כדי שההתרגשות קצת תירגע; הבנת כבר פחות או יותר עם מי ועם מה יש לך עסק; ההישגים עדיין נראים רחוקים מאוד; מסתבר שגם כשהכל נהדר יש ימים שאתה קצת מצוברח; והשאלות הקיומיות של "מה אני עושה פה" ו"איך נקלעתי לזה" נראות מפתות יותר מחומר הקריאה שלך. לפני שאתם שולחים משלחת חילוץ אני רק אגיד שעדיין על הסקאלה הכללית בסך הכל אין תלונות – ומאז שעברנו לבית החדש בכלל נהיה לנו שמח בלב – אבל אם כבר התעקשתם לדעת מה המצב, אז החיים בשבועות האחרונים הם לא רק דלעות ערמונים. כלומר, בעיקר דלעות ערמונים, אבל לא רק.

אגב, משלוחים של פומלו מהחצר של ההורים (חשבתם שפומלית זה מתוחכם? חכו שתטעמו פומלו), וביקורי בזק של הורים וחברים הם סגולה בדוקה לשיפור מצב הרוח ולהפחתת הגעגועים. עוד לא שריינתם לכם מקום בחדר האורחים שלנו? אתם לא יודעים מה אתם מפסידים.

unnamed (1)

חגים של אמריקאים זה סיפור מוזר. גם אחרי שאמרו לנו בפעם המאתיים מתי זה הלואין, ולמרות כל הילדים המחופשים ברחוב, עדיין כשצילצלו בדלת ב-31.10 לא הבנתי שהם בעצם רוצים ממתקים. מזל שהם צילצלו גם לשכנים בדלת, וכשאמרתי לאימהות שלא הכנתי כלום, הן עזרו לי להתחבא לפני שיזרקו לנו ביצים על הבית. האווירה הכללית בחג היתה דומה מאוד לפורים (כולל הגשם והתחפושות-שהן-הזדמנות-להתלבש-כמו-זונה, אבל בלי העומק התרבותי והפיגועים), דלעות מפוצלחות מילאו את הרחוב, ואנחנו קירצפנו את הבית החדש לרגל המעבר. לקראת ת'נקסגיווינג אנחנו כבר מתכננים להיערך יותר טוב, וכבר יש לנו שלוש הזמנות לארוחות חג. אגב תנ'קסגיווינג, בסופרים התחילו בימים האחרונים למכור מילוי להודו, ואני רק תוהה איך יכול להיות שמאות מיליוני אנשים אוכלים תרנגולי הודו כל שנה, ועדיין המג"ח (מפעל מפואר מקיבוצנו, שהביא לעולם את הפלא שהיה חסר לו – לול ההודים האוטומטי) פשט את הרגל.

במסגרת מיקומנו החדש ליד כמה ממוסדות האוכל השווים של האיזור, הלכנו לפקוד (לרגל היומולדת) את המסעדה שכולם המליצו לנו עליה מיום שעברנו לכאן, וחזרו והמליצו, ולא הפסיקו – Oleana. באנו קצת מסויגים: בכל זאת, אם הקליים-טו-פיים של המקום זה אוכל מהמזרח התיכון, לא בטוח שהאוכל שם יגרום לנו להמריא. אחרי שאכלנו אנחנו יכולים לדווח שעוף ברימונים, חציל עם טחינה וצנוברים, לבנה, ועלי גפן עם בשר טלה זה טעים, אבל איך לומר, קצת מוכר. כדי לא לגמרי להעליב נגיד שזה באמת היה מאוד טעים, ושהקינוחים היו מטורפים (מין פיסות מוס שוקולד עם קרמל קשיו מלוח, משהו נהדר, ואלסקה אפויה עם גלידת פסיפלורה, עם מרנג מהמם מסביב, שהלוואי שמישהו פעם ילמד אותי להכין), וגם יש משהו נחמד בידיעה שכל כך הרבה אנשים חושבים שמה שאוכלים אצלנו כמעט בכל מקום זו פסגת הקולינריה. גם בית הקפה הכי מוצלח בסביבה, אגב, הוא ישראלי.

IMG_9119

אז הנה הגענו לקצה השני של הסתיו (ושלושה שבועות לפני סוף הסמסטר). סליחה על ההיעלמות, היה קצת עמוס (באחד מסופי השבוע האחרונים נסעתי עם יותר ממאה אנשים מהתוכנית שלי למה שנשמע כמו התחלה של סרט קולג' אמריקאי: כמה בקתות על אגם במיין, מסיבות ושתייה עד ארבע בבוקר, ושמועות בנוסח של "אתם לא מאמינים, אלברטו וקלרה עשו סקס בג'קוזי". איכשהו במציאות זה היה קצת פחות מסעיר). לרגל סוף הסתיו, אני אעניק את תואר "האדג'קטיב של העונה" למילה autumnal, יענו, "סתווי". היא מתארת היטב את האווירה הכללית ("'Wanna come over? I'll cook some autumnal food!"), וכשאומרים אותה במבטא הנכון, זה בכלל נשמע העלבה לקרוא לסתיו fall.

IMG_9372

האוכל מכין את עצמו כשמקשיבים למזג האוויר, ולכן מה שהכנתי הפעם הוא קדירת עוף עם שעועית ודלעת ערמונים, ברוטב תפוזים וחרדל. הקדירה עצמה – סיפור מופרך, רק במשפחה שלי מסוגלים לסחוב קדרות חרס מבולגריה לישראל, רק כדי לייצא אותן אחר כך לארצות הברית – תיפקדה כאן נהדר בדיוק כמו בבית. יצא קצת כמו חמין, רק קל יותר, מלא בדלעת, ומתאים לתפוזים הראשונים של העונה. בקיצור: אוטומנל.

unnamed

קדירת עוף עם שעועית ודלעת ערמונים

מצרכים:

עוף שלם (בינוני), או 5 כרעיים

500 ג' שעועית יבשה, מושרית כמה שעות במים (אני משתמש בשעועית הגדולה, המכונה שעועית בובעס – זו הקטניה הכי טעימה בעולם, ביי פאר)

3 דלעות ערמונים, מרוקנות מהגרעינים

לרוטב:

מיץ משני תפוזים

4 כפות חרדל דיז'ון עם גרגרים

2 כפות רוטב סויה

2 כפות סוכר חום

2 כפות שמן זית

מלח ופלפל

קדירת חרס

(אם אין, אפשר להשתמש בסיר ברזל יצוק, ואפילו סיר רגיל שאפשר להכניס לתנור, אבל באמת שמה שקורה בתוך קדירות חרס זה פשוט פלא, שווה להשיג אחת).

  1. מחממים תנור ל-180 מעלות.
  2. מניחים בקדירה את השעועית המושרית, ומכסים במים עד גובה השעועית. מניחים את העוף על השעועית, פורסים את דלעות הערמונים לטבעות או חתיכות גדולות (עם הקליפה), ומסדרים מסביב לעוף.
  3. מערבבים את כל חומרי הרוטב ושופכים על העוף והדלעות.
  4. מכניסים את הקדירה לתנור החם ל-45 דקות, מנמיכים את חום התנור ל-140 מעלות, ואופים עוד 3-6 שעות, כמה שיותר יותר טוב (אבל אם אופים יותר מ-3 שעות, כדאי לבדוק מדי פעם שיש עוד קצת נוזלים בתחתית שיתנו לחות לכל העניין. זה לא צריך לשחות בנוזלים, אבל כדאי שיהיו קצת, בעיקר בשביל השעועית).

בתאבון!

מעלינו התפוח כבר נשר בסתיו

תקופת החגים. מרצים מתחשבים מוותרים לך על שיעור לרגל Rosh Hashanah, אגודת הסטודנטים היהודיים שולחת הודעות על Minyan לקראת Yom Kippur, מחשבות על שנה שנגמרה כל כך מהר ועל שנה חדשה שמתחילה.

לרגל השנה החדשה עברתי בשעה טובה טסט. במסגרת טקסי החניכה של מדינת מסצ'וסטס, אתה צריך לעשות מחדש רישיון, כולל תיאוריה, מבחן נהיגה והכל, גם אחרי 15 שנה על הכביש. מכיוון שרישיון הנהיגה פה הוא כמו תעודת זהות, משרד התחבורה מתנהג כמו משרד הפנים. ממררים את חייך עם טפסים ("אתה יכול להוכיח  באמצעות הדרכון שלך את השם ותאריך הלידה, אבל לא את החתימה; עם הטופס מהבנק אתה יכול להוכיח את החתימה, אבל לא את הכתובת; אתה יכול להוכיח עם המכתב מביטוח לאומי את הכתובת, אבל הוא חייב להיות עדכני ל-30 יום האחרונים", וכן הלאה), מחכים שבע עשרה שעות בתור, ובאופן כללי גורמים לך להרגיש טמבל שבכלל התנדבת להוציא רישיון נהיגה למרות שרק חצי-צריך את זה. בכל מקרה, עכשיו אני יודע מצוין את מהירות הנסיעה סביב גן ילדים (רק חבל שאני לא כל כך טוב בהמרת מיילים לקילומטרים), מתי מותר לפנות באור אדום (כן, מותר), ותוך כמה ימים צריך להודיע להם שעברת כתובת (כלל שברגעים אלה ממש אני מפר אותו). אז אחרי שעשיתי חניה במקביל וחציתי קו הפרדה (צהוב) בהנחיית הבוחן, בשעה טובה קיבלתי "pass" ועוד רגע אני אוכל להפסיק לקנות בירה עם הדרכון ולהתחיל להראות רישיון נהיגה כמו אמריקאים אמיתיים.

IMG_8739

אני אוהב את תקופת החגים. אני אוהב את התכונה הזו של הזמן, שהולך גם קדימה וגם במעגלים, שמאפשרת לי להסתכל כל שנה קצת קדימה וקצת אחורה. שמאפשרת לי לקוות לטוב. שמאפשרת לי לאחל משהו לעצמי לשנה החדשה. האיחולים שהייתי באמת רוצה לאחל לעצמי לשנה הזאת כוללים יותר מדי מילים גדולות ומפחידות, ולכן, במקום לחפש את המילים בעצמי, אני אתן לעמיחי לדבר. כן, אני יודע שאני נותן לעמיחי לדבר במקומי בחצי מהאירועים בחיים, אבל באמת שהוא עושה את זה יותר טוב ממני.

עמיחי

פעם הייתי נתקל בשיר הזה כל שנה סביב ראש השנה קצת במקרה. בשנים האחרונות זה כבר לגמרי בכוונה. אצלי בראש השיר מחולק לקוביות, כל אחת של מילה, או חצי משפט, ואפילו שורה שלמה. כמו קיר לבנים כזה בחצר של האוניברסיטה, כל לבנה אדומה ושמנמנה. והלבנים לא מחוברות אחת לשניה, כך שאת חלקן אפשר לדחוף באצבע שיהיו קצת יותר שקועות, ואחרות אפשר לקרב אליך, ועדיין הקיר עומד.

וכל שנה כשאני קורא את השיר הזה סביב השנה החדשה, אני יודע שלחלק מהלבנים בקיר קצת התקרבתי, לחלקן בצורה מפחידה ממש, ומאחרות קצת התרחקתי, במידה מפחידה לא פחות, וגם המבט שלי על הקיר קצת השתנה. ועדיין הקיר עומד. עכשיו ובעונות האחרות.

כשאני נמצא בבית, לחגים יש מתכונת קבועה, עם טעמים ידועים מראש, עם לוח זמנים מוגדר, ועם מזג האוויר שמתאים את עצמו ל"איפה אתם בחג" וללוח השנה היהודי. כאן, בארץ אחרת, אלו בדיוק הרגעים שבהם המרחק מורגש יותר מהכל.

העובדה שהחג מתקרב מציבה אותי מול החרדה שאני אגלה בסוף שלא בדקתי מתי יוצא ראש השנה, והנה עוד רגע אנחנו מגלים שפספסנו את החג, ומוצאים את עצמנו אוכלים בבית לבד קרקר עם אבוקדו. ומכיוון שאני לא מתמודד טוב עם חרדות, או ליתר דיוק, מתמודד איתן באמצעות לקיחת אחריות, יזמתי שתי ארוחות חג (בכל זאת, אנחנו בגולה), הכנתי כבד קצוץ ומרק עוף, וסיפרתי למרצה שלי שהחג נכנס ממש מוקדם השנה ושזה מאוד מינינגפול בשבילי. בארוחת החג השנייה כבר זכרתי לעדכן את קבלת החג לשנת תשע"ה ולבקש מאלעד שיביא את הגיטרה, ועם ברכת החזק שנמסרת לכל נוטר בעיר ובכפר, עם הגבעול שלא חולם על שיבולתו ועם הענבים האדומים שיבשילו עד הערב, ממש התחילה שנה חדשה.

 IMG_8762

בארץ כידוע הסתיו הוא עניין די מפוקפק. למרות הטענות החדשות לפיהן בכלל אין דבר כזה סתיו, אני דווקא מאמין שהרגע הזה שבו הקיץ מתעייף מלהיות קיץ, ופתאום קריר בבוקר או בערב, שהוא גם הרגע שבו התאנים בהרי ירושלים בשיאן והרימונים אצל ההורים בגינה מסמיקים, הוא בהחלט סתיו. ויותר מזה, אם הסתיו לא טורח להגיע, שרים לו כמה שירים והוא כבר בא. כאן זה בדיוק הפוך. אף אחד לא שר שירים לסתיו, אין שום חג אמיתי, אבל האמריקאים הודיעו כבר לפני חודשיים שאחרי לייבור-דיי יגיע הסתיו, ואכן מאז האחד בספטמבר הטמפרטורות ירדו, העלים התחילו לנשור, הסוודרים יצאו מהארון ובסטארבקס התחילו להגיש קפה דלעת. למה? כי דלעת באמריקאית זה סתיו.

IMG_8770

דלעות (דלועים? נראה לי שכן.) זה סיפור מאוד חזק כאן. הן גדולות וקטנות, ירוקות וכתומות, חלקות ומלאות גבשושיות, ובכל מיני טעמים משונים. הנה המדריך המלא, אצל דברים בעלמה, כאן. באופן כללי במבחן המרק זה הכל דומה מאוד לדלעת בארץ, אבל העובדה שיש בכל סופרמרקט אקראי מיליון סוגים שבא לך לנסות ואף פעם לא טעמת, היא די מסחררת.

IMG_8851

כרגע סיימתי לבשל מרק דלעת ערמונים (אם ייצא טעים – איך אפשר שלא בעצם – תקבלו את המתכון), לחג הכנתי גלילות עוף ברוטב דלעת וחלב קוקוס, בסופרמרקט החביב עלינו קנינו גלידת דלעת, וכאמור, אפילו קפה דלעת יש כאן. ואני אומר: קודם שילמדו להכין קפה נורמאלי, אחר כך נדבר על האפשרות להוסיף לו דלעת.

IMG_8786

לצד הדחף הבלתי נשלט לקנות דלעות ולהציב אותן ברחבי הבית, מסורת מרכזית בסתיו המקומי היא לצאת לקטיף תפוחים. ברור שלא ויתרנו. מצוידים בחברינו האמריקאים, מוקפים בעשרות ילדים שהגיל הממוצע שלהם הוא שישית משלנו, ונחושים להגיע לתפוחים הכי אדומים, טיפסנו על סולמות, השתחלנו בין הענפים, מילאנו את השק, וגילינו שמה שהכי נחמד בקטיף תפוחים זה לקטוף אגסים.

IMG_8813

הייתי אומר שעבדנו קשה, אבל למען האמת זה לקח עשרים דקות. את סיום העבודה הקשה חגגנו באכילת סופגניות סיידר – פלא חמים, אוורירי ותפוח, מצופה סוכר וקינמון – שגם הוא מסורת סתווית נהדרת.

IMG_8812

בדרך חזרה, בסופרמרקט, גילינו שכרוב ניצנים גדל על מקל.

IMG_8826

נחמד, לא?

בלי לשים לב, כבר נגמרו ארבעה שבועות של לימודים (אמיתיים), וכמו כל הדברים הטובים, אני משתדל להתענג על התחושה הזו של התחלה חדשה, כי הרי עוד רגע היא תתחלף בתחושה שהנה כבר הכל נגמר וחומק לי מהידיים ולא הספקתי כלום.

ובאמת נחמד. כבר הכרתי כמה אנשים שממש כיף לדבר איתם, כבר למדתי שהחוקה האמריקאית היא הרבה פחות מוצלחת ממה שהייתם מצפים, וכבר הספקתי להפוך למעריץ נוסף של קת'רין מק'קינון האחת והיחידה (לא יודעים מי זו? תשאלו את הפמיניסטית הקרובה למקום מגוריכם. כן, אני לומד איתה שש שעות בשבוע. כן, זה מהמם. כן, אני מרגיש שזה קצת בזבוז לשים אותי בכיתה, וכן, אם תגיעו לעיר לפני סוף הקורס אני מוכן להבריח אתכן לשיעור בתוך התיק של הלפטופ). כבר אמרנו שלהיות סטודנט זה בעצם לא כל כך רע?

לפעם הבאה אני מבטיח לצבוע את הבלוג בצבעי שלכת ומתכוני דלעת. עד אז, רציתי לשתף אתכם במנה מוצלחת במיוחד לראש השנה, שאפשר להכין בעשר דקות גם סתם כשרוצים משהו חגיגי וטעים. אין תמונה, כי היינו רעבים, אז תצטרכו לדמיין. זה יהיה כיף: מדובר בסלמון עם תפוח ודבש. דג טרי וטעים, רוטב סויה, דבש וג'ינג'ר, פרוסות תפוחים דקיקות שהדבש והמלח ציפו אותם בקרמל מלוח, והתחלה מבטיחה לשנה חדשה.

סלמון בתפוח ודבש

מצרכים (ל-5 סועדים):

פילה סלמון במשקל 800 ג' – 1 ק"ג, כמה שיותר טרי יותר טוב

4 כפות סויה

3 כפות שמן זית

4 כפות דבש

2 שיני שום קצוצות

1.5 ס"מ שורש ג'ינג'ר טרי, מקולף וקצוץ דק

2 תפוחים אדומים או ירוקים

מלח ופלפל

  1. מחממים תנור ל-180 מעלות.
  2. מניחים את הדג בתבנית משומנת, עם העור כלפי מטה. התבנית צריכה להכיל את הדג בנוחות עם שוליים מסביב, שאותם תיכף נמלא בתפוחים.
  3. פורסים את התפוחים לרבעים, ואז פורסים כל רבע לפרוסות דקיקות (כדאי לפרוס את התפוחים באמת דק, כי אין להם הרבה זמן בתנור). אין צורך לקלף, אבל למי שלא אוהב את הקליפה, אפשר. מפזרים את התפוחים סביב הדג.
  4. מערבבים בקערית את הסויה, שמן הזית, 2 כפות דבש, שום וג'ינג'ר. מושחים את הדג ברוטב (לא נורא אם זה נוזל קצת לצדדים). את 2 כפות הדבש הנותרות מפזרים על התפוחים שמסביב.
  5. מפזרים על הכל מלח ופלפל, כולל על התפוחים.
  6. מכניסים לתנור ל-12-15 דקות (וזהו!). נזהרים לא לייבש את הדג (אני תמיד בעד להוציא קצת קודם, לנעוץ סכין, ולבדוק אם הדג כבר נראה עשוי – אם הוא עדיין לא מוכן, תמיד אפשר להכניס לעוד כמה דקות בתנור).

מגישים מייד. בתאבון!

ושנה טובה!

IMG_8886

ג'וניה מקניה תאמר לי ג'מבו, יאן מיוון קלימרה יאמר

אוי, כמה שחייכתי בשלושת השבועות האחרונים. ולא שהכל כל כך טוב (למרות שאין תלונות), פשוט כשאתה צריך להציג את עצמך ל-180 איש מ-70 מדינות בעשרות הזדמנויות שונות, שרירי הלחיים עובדים שעות נוספות. ואני בכלל שמעתי שחיוך אמיתי מחייכים בעיניים, אבל כנראה שגם הלחיים מעורבות.

אין מה להגיד, תוכניות לימודים מהסוג הזה נראות כמו קלישאה של עצמן. מעבר לעובדה שאנשים מגיעים ממקומות מאוד משונים בעולם (האינדונזית: "אני לא מבינה איך אני הנציגה היחידה של 250 מיליון אינדונזים ואתם פה ארבעה מישראל"), יש להם גם שאיפות שגורמות לך להרגיש קטן ולא סגור על עצמך. בערך חצי מהמשתתפים מדמיינים את עצמם במשרדים נוצצים בניו יורק, ממזגים חברות, סוגרים עסקאות, ולעולם לא חוזרים לטג'יקיסטן/סין/אוגנדה/צ'ילה. הרבה אחרים רוצים לחזור הביתה ולהיות שרת הכלכלה של פינלנד, ראש ממשלת אורוגוואי או ראש רשות החברות בגיאורגיה. יש די הרבה אנשים עם תחומי עניין מפתיעים (המקסיקאית: "איך אני מתרגשת! מחר מתחיל הקורס על ההיסטוריה של ה-NBA!"; היפני: "אני, יו נו, רוצה, יו נו, להתעסק, יו נו, בנושא חדש, יו נו, התחממות גלובלית"; הקנייתית: "אני מתעניינת מאוד בהתפתחות הכלכלית של אפריקה, אבל לא לקחתי את הסדנה על ההתפתחות הכלכלית של אפריקה"). היווני גילה באתר של הרווארד שיש מגרש של כדורעף חופים ממש ליד הקפיטריה, הזמין באמאזון כדור, והודיע לכולם ביום הראשון שהוא מתכוון לבלות שם את כל ההפסקות. האוסטרים והבלגים לא ממש שמים עלי, ואילו האוסטרלים בכלל רוצים לעשות דוקטורט.  בין לבין גם למדתי מה המילה האחרונה בתחום זכויות האדם (באיראן כל פעילי זכויות האדם עוברים להתעסק באיכות הסביבה, כי קצת קשה במקצוע; האיסלנדי שהציג את עצמו כמתעניין בזכויות אדם הסביר שזה לא פשוט לשכנע את בית המשפט העליון באיסלנד להגן על זכויות האדם של בעלי המניות בבנקים של המדינה שקרסו; הארמנית שדיווחה במשך שמונה שנים לקונסוליה האמריקאית על המצב בארמניה הגיעה למסקנה שהיא רוצה משהו יותר אופטימי), וגיליתי שביפן, אם אתה בן 25 ונראה בן 12, אין שום בעיה שתהיה שופט פלילי שמכריע בתיקי אונס ורצח. בקיצור, אצלנו בחצר ילדי העולם כולו רוקדים במעגל ואומרים שלום.

בפעם השלושים ששמעתי את עצמי מציג את עצמי ומספר מי אני ומה אני, גם גיליתי כמה דברים חדשים על מה אני בכלל עושה כאן ומאיפה באתי. ככה גיליתי שכנראה שבע שנים בירושלים עשו את שלהן, וכששואלים מאיפה אני, אני אומר בלי היסוס "ירושלים" (אם השיחה קצת מתפתחת, אין ברירה אלא לעבור לקו ההגנה השני – "little village" – כי לך תסביר עכשיו עם הבייגל ביד אחת והקרים צ'יז ביד השנייה מה זה קיבוץ). עוד גיליתי שאם מתארים את תחומי העניין שלי בצורה רחבה מספיק (law and social change – נשמע טוב, לא?), זה מצליח לספק הסבר סביר לרשימת הקורסים ההזויה שלי, ולמקומות המשונים שבהם עבדתי. ההסבר הכי מדויק לאיך בדיוק הגעתי לכאן – "חיפשתי משהו לעשות בזמן שהבן-זוג שלי עושה פוסט-דוק" – נתקל בתגובות שבין הפקפוק ("רילי?!") לסלידה משועשעת ("סאצ' אה טאלנטד קאפל!"). בסופו של דבר, שום דבר לא מכסה על העובדה שרוב משתתפי התוכנית יודע בדיוק איפה הוא יהיה בעוד שנה, חמש שנים ועשר שנים, ואילו כשזה מגיע אלי, לא משנה כמה פעמים ישאלו אותי מה אני רוצה לעשות בחיים (בדרך כלל מייד אחרי שסיפרתי שאני שוקל לקחת קורס שנקרא "משפט ואמנות"), לזה עדיין לא מצאתי תשובה.

החלק הבאמת משמח בכל הסיפור הזה הוא שכל אירוע מלווה באוכל, ושברוב הפעמים האוכל אפילו טעים. כרגע זה בעיקר בשביל השואו (תדמיינו: חיוך, מבטא אמריקאי, אולם ענק מחופה בעץ, וצהלות: "Welcome to Harvard Law School!"), אבל בהמשך תהיה לכיבוד חשיבות גדולה הרבה יותר – הוא נועד לשמש בתור המגנט העיקרי לאירועים שהעניין בהם מלכתחילה הוא מוגבל. רק אתמול קיבלתי הזמנה לחמישה אירועים שונים שיתקיימו בשבוע הבא, שבכולם "דינר וויל בי סרבד" (משפט ואינטרנט במאה ה-21), "לייט ריפרשמנטס אר אינקלודד" (העולם השלישי והמשפט), וכמובן "קוקטיילז אנד דיזרטס" (האירוע של – ניחשתם את זה לבד – התא הגאה של בית הספר למשפטים. יש לכם את זה ביותר גיי?).

דרך הכיבוד גם גיליתי שאיפשהו באוניברסיטה מישהו כנראה קורא את הבלוג שלי. זוכרים את פנטזיית משאיות האוכל שמגיעות לקצה הקמפוס מהפעם הקודמת? נו, אז כמו מה זה נראה לכם בדיוק?

photo 1 (1)photo 5

נשבע לכם, כחלק מהאוריינטציה, בין הסיור בספריה להרצאה על מדיניות איסור ההעתקות של הרווארד, עשו לנו גם אירוע משאיות אוכל! עם מלא משאיות! אני והאוסטרלית הלכנו על קוקילידה שעשויה מעוגיות שוקולד צ'יפס עם קרמל מלוח, וגלידת אוריאו-קפה. סתם ככה באמצע היום. אז לא לרחם עלי השבוע, אוקיי?

 photo 2 (1)

רגע לפני שהלימודים ב-א-מ-ת מתחילים (נכון שנמאס כבר מההכנות האלו?), גם עברנו דירה, וזאת לא תהיה הפעם האחרונה. בנובמבר אנחנו עתידים לעבור לדירה הבאמת-מוצלחת שאנחנו מקווים לגור בה עד להודעה חדשה. אבל בין לבין היינו צריכים למצוא פתרון לחודשיים. וזה לא כזה פשוט במקום כל כך מסודר שכולם עוברים בו, אם בכלל, רק באחד בספטמבר.

אז בסוף נ-א-ל-צ-נ-ו להתפשר על דירה מעולה בשכונה הכי יפה של בוסטון, שאיכשהו עוד עונה לקטגוריה של משהו שאנחנו יכולים לעמוד בו (לחודשיים). כמו שאומר השלט בבית קפה בשכונה: אם החיים נותנים לך לימונים, תעשה מהם לימונדה (בשינויים המחויבים).

photo 3

בדירה החדשה יש לנו כורסא נוחה שמתאימה בול להרהורים על המשפט החוקתי האמריקאי, כמו שרואים מהספר שבתמונה. הספר הזה, אגב – "נא לקרוא ליום שני את עמודים 1-145" – הגיע מאמאזון עם מדבקה "Careful! Heavy!", שלא הצלחתי להחליט אם היא מתייחסת לתוכן או לצורה.

IMG_8714

בעודי יושב על הכורסא הנוחה הזו גם גיליתי פתאום שהזכירו את הבלוג שלי בבלוגי האוכל המעולים שירה אכילה ודברים בעלמה (מזל שישבתי. אני? מוזכר אצלכם? נראה לי שהתכוונתם לגרגרן אחר. מה השלב הבא, עוגיו.נט תכין לי עוגת יומולדת? אני בעד). תודה לכם ובלוג-דיי שמח גם לכם!


הדירה הנוכחית באמת נהדרת והכל, חוץ מזה שמשטח העבודה במטבח הוא בגודל של 40X40 ס"מ. מייד התחלתי להריץ בראש את כל הטיפים שלמדתי בילדותי מספר הטיפים של אודטה (אני הולך להכחיש שאי פעם כתבתי את זה), ולא הצלחתי למצוא שום פתרון עד כה. אז בינתיים אני אכין את מה שספרי המתכונים מכנים "עוגות בקערה אחת", או סלטים שלא מצריכים גם לחתוך את הירקות וגם לערבב אותם בקערה.

אבל גם ב-1600 סמ"ר אפשר להכין חלה. אין דרך טובה יותר להרגיש טעם (וריח) של בית. את החלה הזאת הכנתי למפגש הישראלים שעשינו בסוף השבוע האחרון – באדיבותם של הדוקטורנטים הישראלים הרבים שכאן, שאירחו אותנו החדשים מהתואר השני (אגב, את משתתפי התואר השני כולם – ארבעה כולל אותי – אני מכיר כבר מהצבא/מההתמחות/מהעבודה. השימוש במילים "הסללה" ו"פריבליגיות" הוא על אחריות מי שמבינה את המשמעות שלהן).

נחזור לחלה. באופן כללי את רוב הדברים שאני אופה אני לא זוכר בעל פה, אלא שאת מתכון החלה הזה הכנתי כל כך הרבה פעמים, שכנראה שכבר לא צריך לפתוח ספר בשבילו. יש המון גרסאות לחלות ביתיות, אבל איכשהו זאת תמיד עובדת והיא כל כך טעימה שאף פעם לא השתכנעתי שצריך להשקיע יותר בשביל חלה. אז הנה המתכון לפניכם.

IMG_8721

מילה אחת לגבי הצורה: כולם יודעים שחלה צריכה להיות קלועה. נו, זה קל, אני קלעתי צמות לאחותי עוד לפני שלשתי בצק. אבל הדרך הבטוחה ביותר לקבל מחמאות על החלה היא לא להסתפק בקליעה, אלא להצמיד את שני הקצוות של הצמה ולעשות עיגול. שנים של ניסיון, תאמינו לי: עם חלה עגולה המחמאות מגיעות עוד לפני שמישהו טועם אותה.

חלה עגולה

מצרכים:

3.5 כוסות קמח

כף שמרים יבשים (או 25 ג' שמרים טריים)

רבע כוס סוכר (בדרך כלל אני שם קצת פחות, למען האמת, אבל זה עניין של טעם)

חצי כף מלח

ביצה

רבע כוס שמן

כוס מים פושרים

לציפוי:

ביצה

גרעינים כלשהם (שומשום, פרג, גרעיני חמניה, גרעיני דלעת, סתם מלח גס או כלום)

כף דבש

כף סוכר חום

שלוש כפות מים

  1. בקערה של מיקסר עם וו לישה שמים את החומרים היבשים (קמח, שמרים, סוכר, מלח) ומערבבים. אם אין מיקסר, אפשר סתם בכף.
  2. מוסיפים את הביצה, השמן והמים ולשים עד שנוצר בצק. אם הבצק רך ונדבק לאצבעות, אפשר להוסיף עוד קצת קמח. אם הוא קשה – קצת מים.
  3. לשים 7-10 דקות. אם יש קיצ'נאייד, זה קלי קלות. אם לא, זה הזמן להתאמן על שרירי הידיים.
  4. מניחים את הבצק במקום חמים (כל מקום בישראל או בבוסטון בימים אלו), מכוסה במגבת, עד שהבצק מכפיל את נפחו (כשעה).
  5. מחלקים את הבצק לשלושה חלקים, יוצרים גלילים, קולעים צמה ומחברים את הקצוות שלה לעיגול.
  6. מניחים בתבנית מרופדת בנייר אפיה, ומתפיחים שוב כחצי שעה במקום חמים (מכוסה במגבת או בשקית ניילון). מחממים תנור ל-180 מעלות.
  7. טורפים את הביצה, ומברישים את החלה בעדינות בביצה הטרופה. מפזרים את הגרעינים מלמעלה, ומכניסים לתנור.
  8. החלה תהיה מוכנה אחרי כחצי שעה, אבל זה משתנה מתנור לתנור ומחלה לחלה. הפטנט הכי בדוק הוא להוציא את החלה, להפוך אותה למגבת, ולעשות חור קטן בסכין לראות מה המצב בפנים (זה צריך להיראות – ניחשתם לבד – אפוי. גם מבפנים). אם החלה משחימה מהר מדי ולא אפויה מבפנים, כדאי לכסות בנייר כסף.
  9. מוציאים מהתנור. שמים בקערה קטנה כף דבש, כף סוכר חום ושלוש כפות מים. מכניסים למיקרוגל לדקה עד שהכל מבעבע ורותח, ומורחים את החלה בסירופ החם.

 IMG_8716

ואם מחפשים גיוון מוצלח, חלת הזעתר של עוגיו.נט מעולה לדעתי.

יאללה, אני הולך לקרוא על עקרון ההגדרה העצמית (חבל שהקורס עוסק רק ברמה הלאומית). אם יש לכם רעיונות איך קוראים מאתיים עמודים באנגלית ביום, אל תהססו לספר לי.

כשהחופש הגדול התמתח כל הקיץ

הזמן עובר. יש לי הוכחות לזה. כשפרקנו כאן את המזוודות שלנו קישטו את הגדר שבכניסה לבניין עלים עדינים וקטנים של גפן. בשבועיים האחרונים הענבים הבשילו, והנה אנחנו כבר מתכוננים לעבור לדירה הבאה שלנו. כמו בבניין הדירות שלנו בירושלים, מכל השכנים אני כנראה היחיד שמעלה על דעתו שענבים סגולים ובשלים אפשר גם לקטוף ולאכול, וזה בדיוק מה שעשיתי השבוע.

IMG_8529

כמובן שגם הכנתי עלי גפן (פעמיים) בחודשיים האחרונים. בפעם הראשונה הם היו צמחוניים, והכל היה קל ופשוט (חוץ מהעובדה שהסתבר שאוכמניות מיובשות כאן הן קצת מתוקות מדי, וצריך פחות מהן במילוי). בפעם השנייה כבר הייתי צריך בשר טחון, ורציתי לוודא שאני קונה את הדבר הנכון בסופרמרקט. לא הייתי מציין את העובדה הזו, אלמלא גיליתי שהבלוג שלי והטור של סייד קשוע נהיו בשלושה שבועות האחרונים – לא קודם, תירגעו – דומים באופן חשוד ("אני חייב להתרגל למכונת הקפה, לקנות אבקה בדֶלי, למזוג את הכמות הנכונה לפילטר ולקוות שמתישהו יצא לי משהו טעים. אנחנו צריכים לדעת מהי הטונה הנכונה, איפה קונים עגבניות ואיך אומרים בשר טחון באנגלית" – כל זה מתוך הטור האחרון שלו!).

 photo 1

שאלה אחת שהטרידה אותי – איך מתמודדים עם כל הזמן הפנוי הזה – מגיעה בקרוב לסיומה. יום אחד כשיהיה צריך לבדוק למה לא עקפתי את מרתה סטיוארט בתחרות מלכות עקרות הבית, אפשר יהיה להאשים את בית הספר למשפטים של הרווארד שהחליט להתחיל את השנה סוף סוף, וגדע את הקריירה הביתית שלי באיבה. זהו, נראה שנגמר החופש הגדול.

אני כבר לא זוכר מה קדם למה – האם קודם רננה, המורה לספרות, לימדה את נגה ב"ספרות מורחב" את "שלאף שטונדה", או קודם קראנו אותו בעצמנו. אבל אני זוכר היטב את שורת הפתיחה, הממסגרת את הזמן והמקום שבו מתרחש הסיפור היפה הזה, של יהודית קציר (מתוך "סוגרים את הים"):

"פעם, כשהחופש הגדול התמתח כל הקיץ, והיה לו טעם של חול וריח של ענבים…".

למען האמת, החופש הגדול הנוכחי שלי התמתחח הרבה מעבר ל"כל הקיץ". הוא התחיל בקיץ הניו-זילנדי (ינואר, כן?), ובדיוק כשנהיה שם סתיו חזרנו לארץ לפתוח את הקיץ (אפריל), ומשם לקיץ של כאן, שעוד רגע מסתיים. תקופה ארוכה שבה רוב הזמן הייתי, בעצם, בחופש. עכשיו, כשצריך להפעיל מחדש את המוח, זה פתאום נראה קצת מאיים.

כמעט כל מי שסיפרתי לו על החופש הגדול שלי כאן, צייד אותי במשימה קשה – ליהנות מהתקופה הזו ולנצל אותה כמו שצריך. כבר כילד הבנתי שאם אני אשן הרבה בחופש הגדול, זה לא יעזור לי להיות פחות עייף במהלך שנת הלימודים, ושהדבר היחיד שאפשר לצבור הוא ימי חופש, ולא את החופש עצמו. אבל לא מזיק לנסות.

ממה היו מורכבים, בעצם, החופשים הגדולים שלנו כילדים?

כשסיפרתי לתום, האחיין שלנו, שאף פעם לא הייתי בקייטנה, הוא לא האמין לי. ואולי בצדק. בקייטנה במובן העירוני שלה בטוח שלא הייתי, ואף אחד לא חילק לי לחמניה ושוקו. כשהיינו מזכירים ליד "אחראית החופש הגדול" בקיבוץ (בחופשים המוצלחים באמת מינתה ועדת החינוך של הקיבוץ שתיים כאלו) את המושג "קייטנה", היינו מקבלים בדרך כלל את התשובה ש"בחופש הגדול שלנו בקיבוץ כל יום זו קייטנה". והיה בזה הרבה מהאמת. כלומר, הייתה קייטנה "פורמלית". אלו היו שלושה-ארבעה ימים שבהם נסענו לקיבוץ בצפון שהתחלף איתנו בבתי-ילדים, עושים טיול עם אלי דניאל ב"מסלולי מים", הולכים למרכז קנדה להחליק על הקרח, ומקבלים שטר של 20 ש"ח כדי לקנות איתו פיצה וברד לפני הסרט, בדרך חזרה (כשגדלנו, הוחלפה ה"קייטנה" ב"קייטנת נעורים, שבמרכזה רביצה חסרת מעש על הכנרת או בחוף דור). אבל ה"קייטנה" המדוברת היתה "אירוע" בקיץ, בדיוק כמו מחנה של המחנות העולים, נסיעה להדס לראש הנקרה, קורס מד"צים, נסיעה לחו"ל עם סבא וסבתא, משלחת לפולין, וכל אירוע שיכולתי לכתוב אותו בלו"ז המסודר שהייתי מכין לעצמי בתחילת הקיץ, ככה שיכסה כמה ימים בלו"ז וידאג שיש למה לצפות. בין אירוע לאירוע היה, סתם, החופש. לפחות חצי ממנו היה ימי עבודה בקיבוץ (בפינת חי, ברפת, ב"מסגרת עץ" ובמרכולית, תלוי על איזו כיתה אנחנו מדברים), אבל היה גם את החצי השני. השגרה של החופש. אחראית החופש הגדול היתה דואגת לתת כותרת לשבועות השונים ("שבוע דינוזאורים" היה הלהיט הבלתי מעורער של כל הזמנים), והפעילויות האלו היו מכניסות את כל החופש לאיזשהו סדר. בין לבין היה החופש. מה שזה לא היה.

ופתאום, בשבוע האחרון של החופש, הכל היה נכרך יחד, ומתמסגר לחוויית החופש הגדול של אותה שנה, והייתי שואל את עצמי מה בעצם עשיתי בכל הזמן הזה, ואיך זה שכבר מתחילה שנה חדשה.

גם בחופש הגדול שלי כילד גדול אני כנראה מחפש איזשהו סדר, לו"ז מאורגן, תוכנית: אני זקוק לידיעה שמתישהו מגיע האחד בספטמבר, לאירועים גדולים ומובחנים שאפשר יהיה לצפות להם, לימי "עבודה" ול"שגרת קיץ" שקשה להסביר בדיעבד מה באמת היה בה.

אז על תקן האחד בספטמבר יש לנו את ה-20 באוגוסט, שזה מחר, יום תחילת האוריינטציה ("הקייטנה", כמו שאורי מכנה אותה), שמבשרת את תחילת הלימודים. על תקן האירועים הגדולים היו את הסופ"ש בברוקלין והסופ"ש בוושינגטון (שלא נכתב עליו כאן בהיעדר חוויות קולינריות מרעישות), ועוד כמה טיולים קרובים יותר כאן בסביבה. על תקן ה"עבודה" היו את ה"סידורים", מושג שהתמחיתי בו בחודשים האחרונים (ואף למדתי להשתמש במקבילה האנגלית, errands, לעזאזל עם השפה הזאת שיש בה כל כך הרבה מילים!). ועל תקן השגרה שבין לבין? לא ברור.


יום חמישי האחרון היה יום כזה של סוף הקיץ, שהייתי רוצה להגיד עליו בדיעבד שהוא יום מייצג של התקופה האחרונה, למרות שהוא לא. מזג האוויר היה מושלם, שמיים כחולים, חם אבל עם רוח קלילה ובלי לחות. ניצלתי את הבוקר כדי לרכוב על האופניים לאורך נהר הצ'רלס, לעבר בית קפה שהמליץ עליו מישהו שפגשנו פה, שאפשר אולי להתחיל לקרוא לו חבר. בית הקפה (Barrington Cafe) היה אמריקאי אבל מוצלח יחסית, ואחרי שהזמנתי קפה קר וכבר תכננתי לשבת ולכתוב פוסט לבלוג, הסתובבתי וגיליתי שהחבר המדובר החליט באותו בוקר לשבת שם גם. נחמד! זו, אגב, כבר היתה הפעם החמישית או השישית שפגשתי מכרים וידידים לגמרי במקרה ברחובות העיר. עוד הוכחה לזה שהזמן עובר, כנראה.

 IMG_8554

ואחרי ששתינו קפה, הלכתי לי להשתרע על הדשא בנמל של בוסטון, ובמשך שלוש שעות ישבתי בצל וסיימתי את "הרוח שורקת בעגורנים", הנפלא. ובכל פעם שמילנה הגיבורה חזרה ונאחזה ב"קיץ הכי יפה של חיינו", הרגשתי שגם אני קצת נאחז בקיץ וקצת מרפה ממנו, מנסה להתייחס לחופש לא כאל משימה שצריך למלא, אלא כהזדמנות. מה אתם יודעים, לאיזה כמה שעות על הנמל זה אפילו הצליח לי.

 IMG_8563

רואים את השלט שבתמונה, ששומר מקום ל-Food Trucks? שלטים כאלו מפוזרים בכל רחבי העיר, כמו בערים אמריקאיות אחרות. במצב עניינים רגיל הייתי מניח שמשאיות אוכל מוכרות כנראה רק אוכל-זבל, אבל כנראה שאמריקה מלאה הפתעות. מסתבר שזו תת-תרבות קולינרית מפותחת למדי, ושלצד משאיות נחותות וסטנדרטיות של נקניקיות וארטיקים, מסתובבות גם משאיות שמגישות אוכל אמיתי, במחיר הגיוני ובקצב מרשים. אחת כזאת נעמדה (במקום השמור לה, כמובן) בין כל בנייני המשרדים שליד הנמל. הייתי אומר שזה פתרון טוב לאנשים עובדים, אבל זה פתרון טוב גם לאנשים רעבים בחופש.

 IMG_8557

אז ברור שהלכתי לבדוק מה מגישים שם.

IMG_8561

סלט נודלס, עם גזר, צנון, בצל, נבטים, טופו וכוסברה – מה יכול להיות רע? (ואל תגידו כוסברה! תתבגרו!).

 IMG_8566

בדמיון שלי בכל פעם שאני לא מביא אוכל ללימודים כי לא הספקתי להכין, מתייצבת לה משאית בקצה הקמפוס ומוכרת לי אוכל! נפלא! וטעים! ובריא! וזול! וכל יום משאית אחרת! במציאות כנראה שיש משאיות קבועות, עם רישיון מיוחד והכל, שחונות כל יום באותו מקום, עם אוכל די שגרתי ודומה, ושבחורף בכלל קר מדי מכדי לחשוב על לעמוד בשבילן בתור.

אבל יש עוד כמה שעות להפליג במחשבות. רק מחר מתחילים הלימודים. רק מחר הזמן חוזר להיות יקר. רק מחר מחזירים את המוח לפעולה. רק מחר מתחילה שנה חדשה. בינתיים הקיץ עוד כאן. ואפילו יש לו ריח של ענבים.

IMG_8534

ברוקלין דיכאון, ברוקלין אושר

כשעוקבים כל כך מקרוב אחרי מה שקורה בארץ – איך אפשר שלא – סוף השבוע מתארך. ביום ראשון עדיין סוף שבוע אצלנו, ביום שני אנחנו רק מתחילים שבוע חדש, מסכמים את סוף השבוע שהיה, והחל מיום חמישי בבוקר (שלנו) כבר מתחילים לשאול אותנו מהארץ מה התוכניות לסוף השבוע. אז מה אם אצלנו סוף השבוע יתחיל רק בעוד יום וחצי? אפשר להתחיל בתוכניות.

קשה לכתוב בימים אלו על ההנאות הפשוטות (והמתוחכמות) של החיים, ועל סופי השבוע השלווים בניו-אינגלנד. אבל אולי אפשר לראות בכתיבה על הנושאים האלו סוג של תמיכה לעורף, מהעורף הרחוק יותר. פיסת שפיות וחתיכת שמים. זו הזמנה פתוחה לברוח קצת לתוך השקט.

IMG_8322

הם כאן! שמיכת הפוך המעולה, הקיצ'נאייד האדום, ויסלבה, יהודה ולאה, בגדי החורף, ספר המתוקים וקומקום התה מהבית. הם, שנארזו בארגז קרטון מצ'וקמק, שהובאו לסניף דואר נידח בכפר המכבייה (למה יש שם סניף דואר?), שנשלחו לנמל חיפה, שהגיעו לחופי אמריקה וצלחו את כל תלאות הדרך – הופיעו השבוע בפתח הבניין שלנו, נותנים טעם של בית ומחברים אותנו קצת יותר לעצמנו.

רק כשאתה מסמן בסניף הדואר באפשרויות המשלוח "משלוח דרך הים", אתה מבין שגם במאה ה-21 יש אוניות ששטות על בסיס קבוע מחופי ישראל לחופי אמריקה, ונושאות על גביהן חבילות וארגזים. כנראה שאם הייתי חושב על זה ברמה התיאורטית הייתי מבין כבר קודם שזה אכן קורה (כי אם לא, למה רואים מהבית של סבא וסבתא בחיפה מאות מכולות ברחבי הנמל?), אבל זה בכל זאת קצת מפתיע. כנראה שאם הייתי מקדיש לכל העניין קצת יותר מחשבה גם הייתי עוטף את הכלים שלנו קצת יותר טוב לתלאות הדרך (קערות המרק היפהפיות ז"ל לא צלחו את המסע הארוך, והקיצ'נאייד שלנו הולך להכיר מקרוב את שירות התיקונים האמריקאי), אבל העיקר שכולם הגיעו, פחות או יותר בשלום. זו בכלל הציפייה שלי בימים אלו – שכולם יחזרו לחיים הרגילים שלהם, ובשלום.

לא שלחנו לעצמנו הרבה מהארץ: ארגז ספרים, ארגז כלי מטבח, שמיכה טובה וקצת בגדים. אני כנראה האדם היחיד בעשורים האחרונים ששלח לעצמו גלגלת פיצה, סכין אהובה וכף פריזיאן לארצות הברית, אבל כל אחד והחולשות שלו. מהספרים דווקא יש לי ציפיות גבוהות. "במה להמתיק ימים אם לא בשירים", שואל נתן זך, וכמו תמיד, אני בונה על אלתרמן, ויסלבה, אגי משעול וכל חבריהם מהמדף שיתנו פשר לכל זה. שיתנו תקווה. שימתיקו.

IMG_8471

אגב, יכול להיות שעוד לא קניתם לעצמכם את "אחרי מהפכות רבות"? לא יכול להיות. תראו, כאן. יאללה לעבודה.


 

המקבילה המקומית של לנסוע לאילת היא סופשבוע בניו יורק. לוקחים אוטובוס מקצה השכונה, מחכים שיעברו ארבע וחצי שעות, והנה אתה במנהטן. אבל במנהטן אורי גר פעם חודשיים, ואז עוד פעם חודש, ונהיה שם די בקרוב עוד פעם, ולא הצלחנו למצוא תירוץ ממש טוב לנסוע לשם ליומיים. אז במקום זה המצאנו את הקונספט של "סופשבוע בברוקלין". בברוקלין לא ממש היינו, כולם אומרים שוויליאמסבורג היא שכונה ממש מגניבה, זה נראה משהו שאפשר להקיף אותו ב-48 שעות, ויש שם מוזיאון שמזמן רצינו להיות בו (MoMA PS1, אז מה אם זה לא ממש בברוקלין, בואו לא נהיה קטנוניים). הרעיון היה שככה גם ננצל את הקירבה היחסית לבירת העולם, אבל גם נעשה סופשבוע רגוע ולא נרוץ בכל רחבי ניו יורק להספיק הכל.

IMG_8313

בתוכנית: לשוטט, לזרום ולהיות ספונטניים.

אגב, אנחנו ממש טובים בלהיות ספונטניים, כשהספונטניות היא בין מוזיאון מומלץ א' לאטרקציה מוזמנת מראש ב', בין מסעדה שסיפרו לנו עליה ג' לחנות שאנחנו יודעים מה הכתובת המדויקת שלה ד'. בקיצור, לא ספונטניים ולא נעליים. זורמים מדלי לדלי.

IMG_8336

כזכור, אני פנוי למדי. כמו שאמר לאורי איזה תמהוני בניו-זילנד, I have six Saturdays and one Sunday. אי-לכך, ניצלתי את הזמן בשבוע שלפני הנסיעה כדי לעשות תחקיר על השכונה שהחלטנו להתמקם בה (וויליאמסבורג, כאמור), וקראתי הכל – מ-Trip Advisor ועד Lonely Planet. כמו שאמרנו, הספונטניות בעיצומה.

זה השלב שבו אחותי צריכה לספר איך לפני שנה, כשהם נסעו לאיטליה, וכתבו לי באחד הימים הודעה "יש לנו יומיים בפירנצה! מה אסור לנו להפסיד?", היא קיבלה ממני הודעה חזרה עם שני מוזיאונים ו-5 מקומות לאכול. זה השלב שבו באופן רשמי אני אכחיש שזה מה שקרה, כדי לא להיתפס כגרגרן חסר תקנה ולשמור על התדמית שלי בתור איש תרבות (מה נשאר מהתדמית הזאת, עכשיו עם הבלוג הגרגרני הזה, באמת כבר לא ברור). אם לחזור לענייננו, ככל שקראתי יותר על ברוקלין,  ככה התברר שיש משימה אחת שכדאי לעמוד בה לפני שמגיעים לסופשבוע בניו-יורק: לצום.

יש יותר מדי מקומות לאכול ופחות מדי זמן.

IMG_8423

כמו שאומר השלט: האוכל רוצה להיות בתוכך. אל תגרום לו להתחנן, ותודה על שיתוף הפעולה.

האמת שבוויליאמסבורג יש הרבה יותר מה לעשות מסתם לאכול. השכונה מלאה בציורי קיר יפהפהיים, ומהפארק השכונתי רואים נהדר את הסקיי-ליין של ניו-יורק. סביב הרחוב הראשי של השכונה (Bedford Ave) יש המון חנויות קטנות של ספרים, בגדים יד-שניה, כלי מטבח, עתיקות, אמנות, נעליים, וכל מה שיכול לעניין אותך בשיטוט בשכונה קטנה ומוצלחת. אם יום אחד אני אאפה עוגת ספוג בצורת מונדריאן, תדעו איפה ראיתי את זה פעם ראשונה.

IMG_8343

אז שוטטנו בין ציורי הקיר והחנויות.

IMG_8367

אחרי כל החנויות האלו הגענו לקצה רמת גן. לפי הריח לפחות. מאחורי הדלתות התמימות של  Marc Brothers Chocolate מסתתר גן עדן משוקולד. ריח שוקולדי מטורף מכה בנחיריים כשנכנסים, ועטיפות צבעוניות מעוצבות ויפות עוטפות כל חבילה.

IMG_8385

המבחר לא גדול, אבל יש שם הכל. שוקולד קטן ושוקולד גדול, שוקולד יקר ושוקולד בזול, שוקולד אגוזים ושוקולד סתם, והריח – בחינם!

IMG_8391

איזה מקום. ברחנו משם לפני שנאכל את כל החנות.

IMG_8393

הייתי ממשיך לספר עוד ועוד על כל מה שאכלנו בסוף השבוע, אבל פשוט ריכזתי רשימה קצרה בסוף הבלוג של כל ההמלצות. נתמקד אם כן בחלק המענג ביותר של החוויה הקולינארית שלנו שם, והוא – הבראנצ'ים (וביחיד: בראנץ'). סופי השבוע הפנויים שלנו לאחרונה איפשרו לי לתהות קצת על קנקנו של המוסד הזה, ששיכללו אותו פה בסביבה לדרגת אמנות ואומנות. המדגם הסטטיסטי שלי עדיין לא מייצג, וזהו תחקיר ראשוני בלבד, אבל למה להתמהמה – אכלנו? שתינו? מצאנו בראנץ' כמעט מושלם? כל המסקנות לפניכם.

IMG_2478

הבראנץ' – קווים לדמותו

1. זמן: בראנץ' אמיתי מוגש רק בשבת ובראשון בבוקר, ויש מקומות שמהדרים ומגישים אותו רק בראשון בבוקר (easy like Sunday morning, זאת הרוח הכללית). על מנת לשדר עצלנות נינוחה, הבראנץ' לא יוגש לפני 10:00 (המהדרין יתחילו ב-11:00), ויוגש עד שעות הצהריים המאוחרות (נגיד, 15:00, או כמו שאוהבים לכתוב כאן: 3pm).

2. תור: בחישוב הזמן צריך להביא בחשבון גם את העמידה בתור. אם אין תור במקום שבו בחרתם לאכול בראנץ', אתם לא במקום הנכון (או שהקדמתם את כולם בצעד ולא סיפרתם לאף אחד – לא יפה!). יש להודות שאי-הוודאות לגבי אורך התור והמאבק על שולחן פנוי פוגמים בתחושת הנינוחות, אבל למה לדקדק. באנו לנוח.

3. הפונט של התפריט: המקום יהיה מעוצב נפלא, ועוד לפני שתקרא את תוכן התפריט, תבין מהעיצוב איפה אתה נמצא. לפעמים הפונט מהודר ונעים, לפעמים קשקוש אובר-מגניב, אבל משהו בשפה העיצובית אמור להגיד לך שבחרת נכון.

4. שותים: בראנץ' לאו דווקא יכיל קפה או תה. כלומר, ברור שאפשר להזמין אותם, אבל זה ממש בסדר אם שתיתם קפה קודם (נו, ומה עושים מתחכמים ושמנמנים כמונו? מנצלים את הפריבילגיה הזו כדי להכיר עוד שני בתי קפה ואוכלים קפה ומאפה עוד לפני הבראנץ'! נשבע לכם, לא המצאתי). הבראנצ'ים השווים כוללים תפריט קוקטיילים, ובראשם הכוכבת הבלתי מעורערת של כל הסיפור – המימוסה. מדובר בשילוב לא מלהיב במיוחד של מיץ תפוזים ויין לבן מבעבע, ששתייתו בהסבה לשמאל כשמחכים לאוכל היא מסממני הבראנץ' העיקריים. שועלי הבראנצ'ים המתקדמים המשיכו כבר מזמן לבלאדי-מרי (עם מיץ עגבניות, גבעול סלרי וכל הסיפור), ופשוטי העם החכמים שלא מתלהבים מהקשקוש המבעבע הזה של קוקטיילים על הבוקר נשארים עם מיץ תפוזים סחוט טרי. כך או כך, לא נצא מפה צמאים.

5. אוכלים: בלב הבראנץ' מככבות שתי קבוצות של מאכלים. האחת – מבוססת ביצים באופן ישיר. החשוד המיידי והכוכב המובהק של הסיפור הוא אגס-בנדיקט (ביצה עלומה, רוטב הולנדייז, לחם קלוי וכל מיני תוספות), אבל לצידו יופיעו כל מיני מנות ביצים מתוחכמות יותר (פריטטה, קרוק-מאדאם) ומתוחכמות פחות (אומלט, שקשוקה), העיקר שיהיו שם ביצים. הקבוצה השנייה היא משפחת הוופלים והפנקייקים – עם פירות, עם יוגורט, עם רוטב כזה ועם רוטב אחר – תמיד הם יהיו שם. ההיגיון של שתי קבוצות המאכלים האלו הוא שבאמת קשה לחשוב על שעה אחרת ביום שזה יהיה סביר לאכול אותם, חוץ מבראנץ'.

בנוסף, התפריט תמיד ינצל את העובדה שכבר כמעט צהריים (מכאן ה-אנץ' של הבראנץ') כדי להכניס בשר בכל מנה שנייה. לפעמים זה מסתדר עם התפיסה שלנו של מה אוכלים בשעה כזו (בייקון זה איכשהו מתאים, לא?), ולפעמים זה מופרך (עוף מטוגן, המבורגר). בכל מקרה, כל זה על גבול הלגיטימי, כי אנחנו כבר די קרוב לשעת הצהריים.

6. טוויסט: הרבה מקומות לוקחים את המנות הקבועות של הבראנץ' לכיוון המיוחד שלהם. מקום שקוראים לו Sweet Chick יהפוך את השילוב של ופל בלגי ועוף מטוגן למנת הדגל; אחרים ידגישו את הנטייה ה"דרומית" (תחשבו: שעועית שחורה, קמח תירס, אבוקדו, טורטיות, מטוגנים); המקום הישראלי המעולה אצלנו בקיימברידג' ידאג שיהיו בתפריט סלטים ושקשוקה. אבל האמת שגם בלי הטוויסט זה עובד.

7. אוכלוסיה: האוכלוסייה יכולה להיות די מגוונת (בגבולות הז'אנר), אבל אם יש דבר אחד ברור זה שבראנץ' הוא בהחלט עניין של גייז. בכל בראנץ' מוצלח נתקלים בזוג גיי מהמם (או בחבורה, יש להודות), שייראו נינוחים בדיוק במידה הנכונה; שיהיו לבושים בצורה שתגרום לך מייד להרגיש אנדר-דרסד או אובר-דרסד, תלוי ביום; שיזמינו את כל המנות הכי שוות; שייראו טוב בצורה בלתי מתקבלת על הדעת; ושבאופן כללי המימוסה והאגס-בנדיקט יושבים עליהם בול.

אם תבואו איתנו לבראנץ' לא אכפת לנו להעמיד פנים שאנחנו הזוג הזה, אבל מכל התיאור הזה ברור לחלוטין שאין לנו שמץ של סיכוי למלא את התפקיד בהצלחה. אבל עדיין, בואו לאכול איתנו, אנחנו תיכף מתחילים לטבוע בלימודים, בעבודה ובמחויבויות אחרות – זה הרגע!

8. הרגשה כללית: שחיתות. בראנץ' אמור לעורר את התחושה האולטימטיבית שלא מגיע לך כל הטוב הזה. כלומר, לא יכול להיות שיש לך זמן לדברים כאלה, שמבחינה בריאותית וכלכלית אתה יכול להרשות לעצמך לאכול אותם, ושמצאת שולחן במקום השווה הזה. אבל אם איכשהו בבוקר של שבת או ראשון (שלא לומר, שניהם) הכוכבים הסתדרו בצורה שגרמה לכל זה לקרות, ואתה לא נמצא במלחמה כרגע – האושר מעבר לפינה.

 


בקיצור, אחרי שני בראנצ'ים ועוד כל מיני בילויים, אפשר לסכם שהיה תענוג. שוטטנו עם נעה ודורון (תביאו את המתכון שממנו עשיתם את הילדים שלכם, עכשיו!) והכרנו את חבריהם הנהדרים, הרמנו כוסית עם יובל משירה אכילה בבר שכונתי מוצלח במיוחד, מצאנו לי נעליים (סוף סוף), והבנו על מה אנשים מדברים כשהם מדברים על וויליאמסבורג. עברנו כמובן גם במנהטן – שם גילינו לגמרי במקרה גלידה מעולה – ומה אפשר להגיד, גם מנהטן שווה ביקור (איזו תגלית! היה שווה לנסוע).

אחרי יומיים בניו יורק אפילו חזרנו לקרוא לרכבת התחתית subway ולדבר על Brooklyn (במקום לקחת את ה-T ל-Brookline, שזה מה שעושים כאן בבוסטון), ונפגשנו עם יותר שחורים, ישראלים ומעשנים ממה שפוגשים בקיימברידג' בשבועיים.

ארבע וחצי שעות נסיעה אחר כך, כשהאוטובוס עצר בקיימברידג', הרגשנו לרגע שחזרנו הביתה.

IMG_8356

מקומות שווים בוויליאמסבורג

כל המקומות קרובים אחד לשני, כי בסך הכל השכונה די קטנה. לחיצה על שם המקום תביא אתכם לקישור עם כל הפרטים. בטח יש עוד המון מקומות שווים, מוזמנים להגיב ולהוסיף, שנדע לפעם הבאה!

The Bakeshop – קפה מצוין, מקרונים צבעוניים וטעימים, וקרואסון שקדים-שוקולד מעולה. וכל זה לפני הבראנץ'!

Sweet Chick – ופלים, פנקייקים, אגס בנדיקט ועוף מטוגן – כולם כאן. בראנץ' מעולה (למרות שאני מודה שלא עפתי ממנת הדגל של "ופל ועוף").

Café Mogador – בית קפה ישראלי (שמתחפש למרוקאי, אל תקנו את זה), עם יופי של בראנץ'.

Smorgasburg – שוק האוכל של וויליאמסבורג, פועל בסופי שבוע בקיץ על רקע הסקיי-ליין של ניו-יורק, במיקומים משתנים, ובחלק מהימים כולל גם שוק פשפשים. אם להודות על האמת הגענו שם די שבעים רגע לפני שסגרו, אבל הצ'יפס היה מצוין!

St. Anslem – מסעדה מאוד מומלצת, שנורא רצינו לאכול בה, והתייאשנו מהתור. הסטייקים היו נראים מעולה. נבוא בפעם הבאה מוקדם יותר!

Fette Sau – בדיוק מול St. Anslem, עם תור מיוחד משלה (גם כאן אי אפשר להזמין). הרעיון הוא אווירה לא מתוחכמת (כמו שאורי אמר, "סטקייה"), מגשים גדולים, בירה בצנצנות (שיעבור הטרנד המטופש של שתייה בצנצנות! תתבגרו!), בשר מעולה ממש (כל מה שניסינו היה משובח), תוספות מצוינות (תבשיל שעועית אדומה, סלט ברוקולי, יאמי!) וכיף גדול.

Metropolitan – בר הגייז השכונתי והמוצלח.

ואם אתם במנהטן, תעשו לעצמכם טובה ותקפצו לאכול גלידה ב-Amorino. כל כך טעים ויפה!

IMG_2446

שיהיו ימים שקטים וטובים.

דווקא כשהאפרסקים בשפע

כל מיני דברים קרו מאז שכתבתי את הפוסט האחרון. עוד באותו יום גיליתי סופרמרקט חדש ליד הבית. ניסיתי כמה בתי קפה חדשים. התחילו לירות טילים על משפחה וחברים. הרבה מילים רעות וקשות, הרבה מעשים.

כבר לפני שבועיים התלבטתי אם לכתוב על השלווה הקיימברידג'ית זה טו-מאצ' בהתחשב בכל אדי הדלק שהסתובבו באוויר, אבל השתכנעתי שזה ממש בסדר ברגע שכל בלוגי האוכל המשיכו כאילו כלום. היתה גם את "חוג הקוטב הצפוני" שכתבה פחות או יותר מה שהרגשתי אז, והסתפקתי בזה.

(אם מישהו מכין בלאדי מרי אבטיח, שיספר).

מאז, כאמור, העניינים התחממו. גם ליטרלי – כמו שהתחזית כאן אמרה יום אחד, מזג האוויר מרגיש כמו בקאריביים, רק בלי דקלי הקוקוס – אבל גם, נו, אתם יודעים.

ימים משונים: הרבה מאוד דברים השתנו ביומיום שלנו עם כל המעבר הזה לכאן, הרבה דברים חדשים ומרגשים מתחילים, ועכשיו פתאום יש גם את "זה". לא פשוט. תמיד יש גם את "זה", נכון, אבל לפעמים הכל יותר מוחשי וקשה להדחקה.

קיר

ובכל זאת, כמו שני הג'וקים הצהובים על קיר השיש של בניין בדאונטאון בוסטון, יש להודות שאנחנו פיזית די רחוקים, וקצת קשה להתלונן על משהו כשאתה כל כך גבוה בפירמידת הצרכים של מאסלו. אז אנחנו עושים כיף, מתעדכנים בוויינט, עושים כיף, מתעדכנים בהארץ, עושים כיף. הכיף של אורי כולל בעיקר עבודה (חוץ מבסופי שבוע ובערבים כמובן), והכיף שלי כולל אוסף די אקראי של דברים. למשל – מסתבר שיש קורסים בהרווארד שהם כל כך מיוחסים ונהדרים, שאתה צריך לכתוב להם מכתב מיוחד שמסביר למה כל חייך רק התכוננת לרגע שבו תזכה ללמוד אצל הפרופסור ההוא. אז כתבתי קצת כאלה, וניסיתי למצוא חברים חדשים ולחדש קשרים, והשלמתי משימות הכרחיות, והלכתי לשוק.

חלק מהזמן גם הייתי בבית. שאלתם איך זה נראה? ככה.

photo 1 photo 2 photo 3 photo 4

בין לבין היו גם חגיגות ליום הבסטיליה, שכללו – כצפוי, לא? – מוזיקה באנגלית, צעקות "דויטשלנד! דויטשלנד!" לרגל הניצחון על הארגנטינאים, דוכן הסברה על מערכת הביוב העירונית ושולחן שבו הוגשו שני מקרונים וחצי קרם ברולה. ויוה לה רבולוסיון.

היו גם זיקוקים על הנהר ליום העצמאות של האמריקאים. מיכל ואלון, שתמיד ייזכרו בתור המבקרים הראשונים, הרימו איתנו כוסית לרגל עצמאותה של ארצות הברית, ואתם חייבים להודות שה-smoothie שלי הכי יפה משל כולם.

photo


בקיצור, אם יש כבר בכל האתרים כתבות מהסוג של "המסעדות הכי טובות לזמן מלחמה" ו"שלושה בילויים עם הילדים לקיץ לוהט במיוחד", אז גם אני יכול לברוח קצת. אחד הדברים שהכי הטרידו אותי כשעברנו לכאן הוא אם יימצא תחליף הולם לשוק מחנה יהודה. אני יודע שזה נשמע מוזר, אבל הקנייה השבועית (או הדו-שבועית) בשוק היתה בשבילי הרבה פעמים אחד הרגעים הכי טובים בשבוע – מקום מוכר אבל מתחדש, אפור אבל צבעוני, רגע של בחירה חופשית (שמסתיימת תמיד באותם חצילים ובאותה גבינה בולגרית באותו דוכן), ותחושה (שהיא אולי הדבר החשוב ביותר בשגרה) שיש לי מקום משלי בעולם.

נו, יצא קצת דרמטי, אז מה.

השוק בבוסטון ממוקם ליד בניין העירייה, שהוא אחת התפלצות הארכיטקטוניות שקיימות בעולם הזה: שילוב של בה"ד 1 והבניין של בנק ישראל.

IMG_8189

בדרך עוברים גם באנדרטת השואה.

IMG_8184

עכשיו, אחרי שפתחנו את התאבון – אפשר לגשת למגרש החניה, סליחה, לשוק.

IMG_8190

קוראים לו Haymarket, ולפי ויקיפדיה הוא פועל ברציפות במקום הזה מאז 1830 (כמה עשרות שנים לפני מחנה יהודה שלנו). מצד שני, אסור להשוות: השוק כאן פתוח רק בשישי ושבת, הוא כולל כמעט רק פירות וירקות, ובאופן כללי הוא לא ממש מעורר השראה. סתם מקום נחמד לקנות פירות וירקות די טובים די בזול.

IMG_8204 IMG_8205

הכיף הוא שמצד אחד יש הרבה ירקות שאני אוהב (כרובית, חצילים, בטטות, כאלה) ומצד שני כל מיני דברים לגמרי מוזרים. אם מישהו יודע מה לעשות עם queenpas או chayote, נא לעדכן.

IMG_8200 IMG_8192

אגב, אבא ואמא, את הליים שלכם אתם יכולים לשמור לשימוש עצמי, כי לא נראה לי שמתעשרים מלמכור אותו פה בשוק.

 IMG_8207

ריבות מלוחות

כמו שאתם מבינים, המצב רוח קצת באפס אנד דאונז בימים אלו, כמו אצל הרבה אנשים אני מניח. אבל בניכוי הגזענות, הטילים, תחושת חוסר התוחלת והחום, מצבנו מצוין. לא?

אם יש מאכל שמתאים למצב רוח הזה יותר מהכל, זה ריבות מלוחות. עם ריבות מתוקות אני לא מתעסק – זו הטריטוריה של סבא חיימקה, וממילא עד שאנחנו גומרים צנצנת עוברת שנה. ריבות מלוחות זה סיפור אחר. כשאתה אוכל אותן אתה יודע, מצד אחד, שלא הכל מתוק בחיים, ומצד שני  – ואולי דווקא בגלל שלא הכל מתוק – זה כל כך טעים!

סוג אחד חביב עלי במיוחד זה ריבת בצל. מדובר במרקחת שהיא מסוג הדברים שאי אפשר להפסיק לאכול אותם, ושהולכים טוב על הלחם, עם כל סוג של גבינה כמעט וליד כל בשר. אם לוקחים את הסלק מהפוסט הקודם ומחליפים אותו בכפות של ריבת בצל בתוך הקיש, לרגע נראה שהשלום מעבר לפינה.

הסוג השני זה צ'אטני. זו כבר משפחה שלמה של מרקחות ותערובות, שבדרך כלל מה שמשותף להן היא שאתה אומר, כמו שקורה הרבה פעמים עם אוכל הודי: "מממ! זה כל כך טעים! זה גם מתוק! וגם חמוץ! וגם חריף! וגם מלוח! וגם עוד משהו! והכל ביחד!". יש באמת מיליון גרסאות. בשלוחה הניו זילנדית, למשל, היה המון חומץ וסוכר, מה שגרם להכל להרגיש קצת כמו קטשופ. אבל טעמתי עוד כל מיני, מרגשים יותר ומרגשים פחות.

מבחינת המתכון, בדרך כלל יש במתכונים האלו רשימת מרכיבים ארוכה ומסובכת שאתה בכלל לא מצליח לדמיין מה הכיוון הכללי, איך זה ייצא בסוף, ואם אתה רוצה בכלל להכין את זה. אז אני אתן לכם את הגרסה שלי, שהיא בהשראה של מתכון שראיתי פעם אצל אהרוני ושכחתי את כל כל הכמויות וההוראות. מכינים את הגירסה הזו מפירות קיץ עצובים שנשכחו במקרר (כי קניתי יותר מדי בשוק, כרגיל), עם יחסית מעט מרכיבים וממש מהר. אני בעד לנסות להכין כמות קטנה, ולראות אם השילוב בכלל טעים לכם. משם כבר אפשר ללכת לכל כיוון שרוצים – אפשר לעשות מזה רוטב לעוף (או לטופו, כמו שאני עשיתי), למרוח את זה בסנדביץ', להקפיץ עם נודלס או לאכול בכפית. ואז גם אפשר להוסיף תבלינים, להוריד תבלינים, להחליף את סוגי הפירות, מה שרוצים. נו, תנסו, מה'כפת לכם, זה לא מגעיל אפילו שזה פירות עם מלח וסויה.

והאמת שיש לי גם פסקול לכל המלחמה הזו. אבל זה כבר כולל הרבה מחשבות על שירה שהיו לי בימים האחרונים, וכמו שוויסלבה אומרת – אֲחָדִים אוֹהֲבִים שִׁירָה (אתם מכירים, כן?). אז לאותם אנשים, "שְׁנַיִם לְאֶלֶף", מוקדש החלק שאחרי המתכונים, שהוא אוסף הרהורים אסוציאטיביים שאולי יעניינו את חלקכם.

ריבת בצל

IMG_8300

5 בצלים בינוניים, קצוצים (אפשר לשלב לבנים וסגולים)

5 כפות שמן זית עדין (או חצי-חצי שמן זית ושמן קנולה)

חצי כוס סוכר

2 עלי דפנה

5 גרגרי פלפל אנגלי

3 כפות חומץ בלסמי, או 1/3 כוס יין אדום, או שניהם.

מלח ופלפל

1. במחבת או בסיר שטוח מטגנים את הבצלים בשמן על אש בינונית ומערבבים מדי פעם, עד שהבצלים מזהיבים, כרבע שעה.

2. מוסיפים את יתר החומרים, מביאים לרתיחה, ומבשלים על אש נמוכה בין חצי שעה לשעה. מערבבים מדי פעם.

3. הריבה מוכנה כשהיא שחומה, הבצלים רכים מאוד, ואם לוקחים את הנוזל ושמים אותו על צלחת קרה, הוא נראה סמיך כמו סירופ פטל.

4. שומרים בצנצנת אטומה במקרר. אוכלים עם כל דבר בערך. זה ייגמר מהר.

  

צ'אטני פירות קיץ עצובים

IMG_8271

בצל בינוני אחד, קצוץ

כף שמן

2 כוסות פירות קיץ, חתוכים לקוביות (אפרסקים, נקטרינות, משמשים, שזיפים, או תערובת שלהם). גם פירות שמחים יתקבלו בברכה!

5 כפות סוכר

2 שיני שום פרוסות

1 ס"מ שורש ג'ינג'ר טרי, קצוץ

1-2 ס"מ פלפל ירוק חריף, קצוץ

כף חרדל (כדאי עם גרגרים)

3 כפות רוטב סויה

מלח ופלפל

1. במחבת או סיר שטוח מטגנים את הבצל בשמן כ-5 דקות. מערבבים מדי פעם.

2. מוסיפים את יתר החומרים, ומבשלים 20 דקות. מערבבים מדי פעם.

3. שומרים במקרר בצנצנת אטומה.

כמה כפות מהדבר הזה על נודלס, עוף או סנדביץ' ישפרו לכם את המצב רוח. אפשר גם לנסות לגוון קצת – כמה כפות יין לבן או אדום, כוכב אניס, קצת פלפל אנגלי, קצת תפוז או לימון. טעים!

הידד אחר הידד

אני מנסה לצרוך את החדשות באופן מדוד. זה קשה, כי יש לי לא מעט זמן פנוי כרגע. על רקע המחשבות על מה שקורה ומה שיהיה, התנגן לי בימים האחרונים בראש השיר "עצוב למות באמצע התמוז". אני אוהב אותו כמובן בגלל האפרסקים, ובגלל כל הפרי שצוחק בסל.

וגם בגלל התור ההומה. אגב, על הגיית צמד המילים "תור הומה" לבדן הייתי נותן לנורית גלרון את פרס ישראל.

שמעתי, ומייד נזפתי בעצמי: מה פתאום שיר של יום הזכרון? עכשיו? ועוד אחד שנכתב לזכר איזה הידד אחד שנפל, איך זה קשור? ככה לפחות חשבתי. באיזשהו שלב החלטתי לקרוא את המילים.

אמצע התמוז

ובמחשבה שניה: אין באמת בחור שקוראים לו "הידד". הסיבה היחידה שאולי זה נשמע לי הגיוני שיש אחד כזה, היא שיחד עם דוד שלי, שנפל ב-1982, נהרג בחור שקראו לו מידד.

אין הידד, בדקתי.

ובעצם הטקסט הזה שנעמי שמר כתבה הוא די לא ברור, ומוזר, וצריך פירוש.

לנעמי שמר עצמה יש הסבר, שמופיע באתר של הספריה הלאומית, מתוך ראיון עם רבקה מיכאלי ברדיו בתחילת שנות התשעים: "…הייתי צריכה לעבור איזה ניתוח, וניתוחים היו לי הרבה בחיים כל מיני, ותמיד אני חושבת שאני אמות בניתוח ואני לא אקום מהנרקוזה כי אני פחדנית, את יודעת… הניתוח היה באמצע התמוז שהוא כמו שאמרנו לפני כמה שעות גם יום הולדתי. אז כתבתי, זה היה אז בשביל נורית גלרון, היא בקשה אותי שיר, וכתבתי בשבילה 'עצוב למות באמצע התמוז', והשענתי את זה על פסוק מקסים מירמיהו, פסוק מאוד תמוה, מאוד לא מובן 'עַל-קֵיצֵךְ וְעַל-קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל'…".

בעיניי לא רק הפסוק תמוה, אלא גם השיר. והעותק שלו בכתב היד, כתב שאני מכיר מאז שכתבתי לנעמי שמר מכתב בכיתה ה' והיא ענתה לי, גם לא ממש עוזר לפענח את החידה.

naomi_shemer-W700

וגם הפסוק המקורי לא ממש עוזר להבין. סוג של נבואת חורבן.

אבל הביטוי "דגלי הקיץ". כמה קולע. כמה מדויק.

בדיוק כמו שכתב עמיחי על ירושלים המחולקת:

 ירושלים

ופתאום אחרי נעמי שמר, אחרי עמיחי, עם המחשבות על דגלי הכביסה המתנפנפים של ירושלים, הכל עומד מול העיניים, מוחשי כל כך, נכון כל כך לימים אלו, מדויק:

דגלי הקיץ נישאים אל על.

כל הדגלים שהם מעלים כדי שנחשוב שהם שמחים. כל הדגלים שהעלינו אנחנו.

ושוב, הידד אחד הידד נופל עלינו, נופל עליהם. הידד להם, הידד לנו, הידד הידד הידד, צעקות וצהלות שאין להן סיבה ואין להן כתובת.

הידדים שנופלים על קצירנו, על האפרסקים שבשפע, על הכל.

אבל אוהבי השירה זוכרים שיש גם חודשים אחרים. שמתישהו החום הבלתי נסבל יתחלף בריח ים ורוח סתיו. שמתישהו יגיע דצמבר.

 דצמבר

האם המתים באמצע התמוז של נעמי שמר מתכתבים עם "הרוגי התמוזים" של אלתרמן? האם זה בכלל משנה לאותם מתים? האם באמת נגזר עלינו לחכות עד דצמבר כדי לקבל כוחות גנוזים?

עד דצמבר יש עוד זמן. והמילים "עלה ושוט והסתכל עד מה יפה היא התבל" נראות לפעמים כמו משימה קשה במיוחד, יותר מאשר כמו תיאור אובייקטיבי של המציאות. אבל ככה זה.

בינתיים אני נשאר עם התור ההומה ועם האפרסקים, ועם קצת יותר מדי זמן פנוי, ועם תקווה לימים שקטים יותר בשביל כולנו.