ג'וניה מקניה תאמר לי ג'מבו, יאן מיוון קלימרה יאמר

אוי, כמה שחייכתי בשלושת השבועות האחרונים. ולא שהכל כל כך טוב (למרות שאין תלונות), פשוט כשאתה צריך להציג את עצמך ל-180 איש מ-70 מדינות בעשרות הזדמנויות שונות, שרירי הלחיים עובדים שעות נוספות. ואני בכלל שמעתי שחיוך אמיתי מחייכים בעיניים, אבל כנראה שגם הלחיים מעורבות.

אין מה להגיד, תוכניות לימודים מהסוג הזה נראות כמו קלישאה של עצמן. מעבר לעובדה שאנשים מגיעים ממקומות מאוד משונים בעולם (האינדונזית: "אני לא מבינה איך אני הנציגה היחידה של 250 מיליון אינדונזים ואתם פה ארבעה מישראל"), יש להם גם שאיפות שגורמות לך להרגיש קטן ולא סגור על עצמך. בערך חצי מהמשתתפים מדמיינים את עצמם במשרדים נוצצים בניו יורק, ממזגים חברות, סוגרים עסקאות, ולעולם לא חוזרים לטג'יקיסטן/סין/אוגנדה/צ'ילה. הרבה אחרים רוצים לחזור הביתה ולהיות שרת הכלכלה של פינלנד, ראש ממשלת אורוגוואי או ראש רשות החברות בגיאורגיה. יש די הרבה אנשים עם תחומי עניין מפתיעים (המקסיקאית: "איך אני מתרגשת! מחר מתחיל הקורס על ההיסטוריה של ה-NBA!"; היפני: "אני, יו נו, רוצה, יו נו, להתעסק, יו נו, בנושא חדש, יו נו, התחממות גלובלית"; הקנייתית: "אני מתעניינת מאוד בהתפתחות הכלכלית של אפריקה, אבל לא לקחתי את הסדנה על ההתפתחות הכלכלית של אפריקה"). היווני גילה באתר של הרווארד שיש מגרש של כדורעף חופים ממש ליד הקפיטריה, הזמין באמאזון כדור, והודיע לכולם ביום הראשון שהוא מתכוון לבלות שם את כל ההפסקות. האוסטרים והבלגים לא ממש שמים עלי, ואילו האוסטרלים בכלל רוצים לעשות דוקטורט.  בין לבין גם למדתי מה המילה האחרונה בתחום זכויות האדם (באיראן כל פעילי זכויות האדם עוברים להתעסק באיכות הסביבה, כי קצת קשה במקצוע; האיסלנדי שהציג את עצמו כמתעניין בזכויות אדם הסביר שזה לא פשוט לשכנע את בית המשפט העליון באיסלנד להגן על זכויות האדם של בעלי המניות בבנקים של המדינה שקרסו; הארמנית שדיווחה במשך שמונה שנים לקונסוליה האמריקאית על המצב בארמניה הגיעה למסקנה שהיא רוצה משהו יותר אופטימי), וגיליתי שביפן, אם אתה בן 25 ונראה בן 12, אין שום בעיה שתהיה שופט פלילי שמכריע בתיקי אונס ורצח. בקיצור, אצלנו בחצר ילדי העולם כולו רוקדים במעגל ואומרים שלום.

בפעם השלושים ששמעתי את עצמי מציג את עצמי ומספר מי אני ומה אני, גם גיליתי כמה דברים חדשים על מה אני בכלל עושה כאן ומאיפה באתי. ככה גיליתי שכנראה שבע שנים בירושלים עשו את שלהן, וכששואלים מאיפה אני, אני אומר בלי היסוס "ירושלים" (אם השיחה קצת מתפתחת, אין ברירה אלא לעבור לקו ההגנה השני – "little village" – כי לך תסביר עכשיו עם הבייגל ביד אחת והקרים צ'יז ביד השנייה מה זה קיבוץ). עוד גיליתי שאם מתארים את תחומי העניין שלי בצורה רחבה מספיק (law and social change – נשמע טוב, לא?), זה מצליח לספק הסבר סביר לרשימת הקורסים ההזויה שלי, ולמקומות המשונים שבהם עבדתי. ההסבר הכי מדויק לאיך בדיוק הגעתי לכאן – "חיפשתי משהו לעשות בזמן שהבן-זוג שלי עושה פוסט-דוק" – נתקל בתגובות שבין הפקפוק ("רילי?!") לסלידה משועשעת ("סאצ' אה טאלנטד קאפל!"). בסופו של דבר, שום דבר לא מכסה על העובדה שרוב משתתפי התוכנית יודע בדיוק איפה הוא יהיה בעוד שנה, חמש שנים ועשר שנים, ואילו כשזה מגיע אלי, לא משנה כמה פעמים ישאלו אותי מה אני רוצה לעשות בחיים (בדרך כלל מייד אחרי שסיפרתי שאני שוקל לקחת קורס שנקרא "משפט ואמנות"), לזה עדיין לא מצאתי תשובה.

החלק הבאמת משמח בכל הסיפור הזה הוא שכל אירוע מלווה באוכל, ושברוב הפעמים האוכל אפילו טעים. כרגע זה בעיקר בשביל השואו (תדמיינו: חיוך, מבטא אמריקאי, אולם ענק מחופה בעץ, וצהלות: "Welcome to Harvard Law School!"), אבל בהמשך תהיה לכיבוד חשיבות גדולה הרבה יותר – הוא נועד לשמש בתור המגנט העיקרי לאירועים שהעניין בהם מלכתחילה הוא מוגבל. רק אתמול קיבלתי הזמנה לחמישה אירועים שונים שיתקיימו בשבוע הבא, שבכולם "דינר וויל בי סרבד" (משפט ואינטרנט במאה ה-21), "לייט ריפרשמנטס אר אינקלודד" (העולם השלישי והמשפט), וכמובן "קוקטיילז אנד דיזרטס" (האירוע של – ניחשתם את זה לבד – התא הגאה של בית הספר למשפטים. יש לכם את זה ביותר גיי?).

דרך הכיבוד גם גיליתי שאיפשהו באוניברסיטה מישהו כנראה קורא את הבלוג שלי. זוכרים את פנטזיית משאיות האוכל שמגיעות לקצה הקמפוס מהפעם הקודמת? נו, אז כמו מה זה נראה לכם בדיוק?

נשבע לכם, כחלק מהאוריינטציה, בין הסיור בספריה להרצאה על מדיניות איסור ההעתקות של הרווארד, עשו לנו גם אירוע משאיות אוכל! עם מלא משאיות! אני והאוסטרלית הלכנו על קוקילידה שעשויה מעוגיות שוקולד צ'יפס עם קרמל מלוח, וגלידת אוריאו-קפה. סתם ככה באמצע היום. אז לא לרחם עלי השבוע, אוקיי?

 

רגע לפני שהלימודים ב-א-מ-ת מתחילים (נכון שנמאס כבר מההכנות האלו?), גם עברנו דירה, וזאת לא תהיה הפעם האחרונה. בנובמבר אנחנו עתידים לעבור לדירה הבאמת-מוצלחת שאנחנו מקווים לגור בה עד להודעה חדשה. אבל בין לבין היינו צריכים למצוא פתרון לחודשיים. וזה לא כזה פשוט במקום כל כך מסודר שכולם עוברים בו, אם בכלל, רק באחד בספטמבר.

אז בסוף נ-א-ל-צ-נ-ו להתפשר על דירה מעולה בשכונה הכי יפה של בוסטון, שאיכשהו עוד עונה לקטגוריה של משהו שאנחנו יכולים לעמוד בו (לחודשיים). כמו שאומר השלט בבית קפה בשכונה: אם החיים נותנים לך לימונים, תעשה מהם לימונדה (בשינויים המחויבים).

בדירה החדשה יש לנו כורסא נוחה שמתאימה בול להרהורים על המשפט החוקתי האמריקאי, כמו שרואים מהספר שבתמונה. הספר הזה, אגב – "נא לקרוא ליום שני את עמודים 1-145" – הגיע מאמאזון עם מדבקה "Careful! Heavy!", שלא הצלחתי להחליט אם היא מתייחסת לתוכן או לצורה.

בעודי יושב על הכורסא הנוחה הזו גם גיליתי פתאום שהזכירו את הבלוג שלי בבלוגי האוכל המעולים שירה אכילה ודברים בעלמה (מזל שישבתי. אני? מוזכר אצלכם? נראה לי שהתכוונתם לגרגרן אחר. מה השלב הבא, עוגיו.נט תכין לי עוגת יומולדת? אני בעד). תודה לכם ובלוג-דיי שמח גם לכם!

---

הדירה הנוכחית באמת נהדרת והכל, חוץ מזה שמשטח העבודה במטבח הוא בגודל של 40X40 ס"מ. מייד התחלתי להריץ בראש את כל הטיפים שלמדתי בילדותי מספר הטיפים של אודטה (אני הולך להכחיש שאי פעם כתבתי את זה), ולא הצלחתי למצוא שום פתרון עד כה. אז בינתיים אני אכין את מה שספרי המתכונים מכנים "עוגות בקערה אחת", או סלטים שלא מצריכים גם לחתוך את הירקות וגם לערבב אותם בקערה.

אבל גם ב-1600 סמ"ר אפשר להכין חלה. אין דרך טובה יותר להרגיש טעם (וריח) של בית. את החלה הזאת הכנתי למפגש הישראלים שעשינו בסוף השבוע האחרון – באדיבותם של הדוקטורנטים הישראלים הרבים שכאן, שאירחו אותנו החדשים מהתואר השני (אגב, את משתתפי התואר השני כולם – ארבעה כולל אותי – אני מכיר כבר מהצבא/מההתמחות/מהעבודה. השימוש במילים "הסללה" ו"פריבליגיות" הוא על אחריות מי שמבינה את המשמעות שלהן).

נחזור לחלה. באופן כללי את רוב הדברים שאני אופה אני לא זוכר בעל פה, אלא שאת מתכון החלה הזה הכנתי כל כך הרבה פעמים, שכנראה שכבר לא צריך לפתוח ספר בשבילו. יש המון גרסאות לחלות ביתיות, אבל איכשהו זאת תמיד עובדת והיא כל כך טעימה שאף פעם לא השתכנעתי שצריך להשקיע יותר בשביל חלה. אז הנה המתכון לפניכם.

מילה אחת לגבי הצורה: כולם יודעים שחלה צריכה להיות קלועה. נו, זה קל, אני קלעתי צמות לאחותי עוד לפני שלשתי בצק. אבל הדרך הבטוחה ביותר לקבל מחמאות על החלה היא לא להסתפק בקליעה, אלא להצמיד את שני הקצוות של הצמה ולעשות עיגול. שנים של ניסיון, תאמינו לי: עם חלה עגולה המחמאות מגיעות עוד לפני שמישהו טועם אותה.

חלה עגולה

מצרכים:

3.5 כוסות קמח

כף שמרים יבשים (או 25 ג' שמרים טריים)

רבע כוס סוכר (בדרך כלל אני שם קצת פחות, למען האמת, אבל זה עניין של טעם)

חצי כף מלח

ביצה

רבע כוס שמן

כוס מים פושרים

לציפוי:

ביצה

גרעינים כלשהם (שומשום, פרג, גרעיני חמניה, גרעיני דלעת, סתם מלח גס או כלום)

כף דבש

כף סוכר חום

שלוש כפות מים

1. בקערה של מיקסר עם וו לישה שמים את החומרים היבשים (קמח, שמרים, סוכר, מלח) ומערבבים. אם אין מיקסר, אפשר סתם בכף.
2. מוסיפים את הביצה, השמן והמים ולשים עד שנוצר בצק. אם הבצק רך ונדבק לאצבעות, אפשר להוסיף עוד קצת קמח. אם הוא קשה – קצת מים.
3. לשים 7-10 דקות. אם יש קיצ'נאייד, זה קלי קלות. אם לא, זה הזמן להתאמן על שרירי הידיים.
4. מניחים את הבצק במקום חמים (כל מקום בישראל או בבוסטון בימים אלו), מכוסה במגבת, עד שהבצק מכפיל את נפחו (כשעה).
5. מחלקים את הבצק לשלושה חלקים, יוצרים גלילים, קולעים צמה ומחברים את הקצוות שלה לעיגול.
6. מניחים בתבנית מרופדת בנייר אפיה, ומתפיחים שוב כחצי שעה במקום חמים (מכוסה במגבת או בשקית ניילון). מחממים תנור ל-180 מעלות.
7. טורפים את הביצה, ומברישים את החלה בעדינות בביצה הטרופה. מפזרים את הגרעינים מלמעלה, ומכניסים לתנור.
8. החלה תהיה מוכנה אחרי כחצי שעה, אבל זה משתנה מתנור לתנור ומחלה לחלה. הפטנט הכי בדוק הוא להוציא את החלה, להפוך אותה למגבת, ולעשות חור קטן בסכין לראות מה המצב בפנים (זה צריך להיראות – ניחשתם לבד – אפוי. גם מבפנים). אם החלה משחימה מהר מדי ולא אפויה מבפנים, כדאי לכסות בנייר כסף.
9. מוציאים מהתנור. שמים בקערה קטנה כף דבש, כף סוכר חום ושלוש כפות מים. מכניסים למיקרוגל לדקה עד שהכל מבעבע ורותח, ומורחים את החלה בסירופ החם.

 

ואם מחפשים גיוון מוצלח, חלת הזעתר של עוגיו.נט מעולה לדעתי.

יאללה, אני הולך לקרוא על עקרון ההגדרה העצמית (חבל שהקורס עוסק רק ברמה הלאומית). אם יש לכם רעיונות איך קוראים מאתיים עמודים באנגלית ביום, אל תהססו לספר לי.